חודש ניסן עומד בסימן חג הפסח – זמן חירותנו. יציאת מצרים היא ציר מרכזי בתורה, אשר מצוות רבות נסמכות עליו, ואף ההופעה הראשונה של הקב"ה כנותן התורה לישראל פותחת ב"אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ', ב).
השאלה הנשאלה היא שאמנם ה' הוציאנו ממצרים מבית עבדים, אך הרי הוא גם זה אשר הכניסנו לשם! גלות זו במצרים – גזירה קדומה היא מימות אברהם אבינו, כפי שנאמר לו בברית בין הבתרים: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו, יג). כיוון שכך, עד שבאים אנו לחוג את יציאת מצריםף יש לנו לברר ושאול שאלה יסודית יותר: מה המשמעות של שהותנו ושיעבודנו שם? מה רצה הקב"ה ללמדנו בכך שההיסטוריה שלנו פותחת בדרך שונה מכל עם המתחיל את חייו בארצו, בחוויה של גלות ושעבוד בארץ לא לו? נתייחס לשאלה בשלושה מישורים: ההיבט המוסרי, המישור הלאומי והמימד הדתי.
מן ההיבט המוסרי ניתן לומר – והרחיבה על כך נחמה ליבוביץ בהקדמה לעיונים בספר שמות – כי העובדה שהחוויה הראשונית של עם ישראל כעם היא התנסות בחיי שעבוד ועינוי בארץ זרה, מטרתה לעצב אותנו כעם בעל רגישות מוסרית מיוחדת לגר, ליתום ולאלמנה. פעמים רבות מזהירה אותנו התורה באיסור אונאת הגר ובמצוות אהבתו, ונימוקה עימה: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב, כ), "וגר לא תלחץ ואתם ידעם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ג, ט).
כדי שעם ישראל יהיה רגיש מוסרי לסבלו של הגר והחלש בחברה, חשוב שהחוויה הראשונה שתיצרב בזיכרונו הקולקטיבי תהא חוויה של השפלה וזרות, למען נזכור שכשנגיע אנו להיות אדונים בארצנו, כיצד עלינו להתייחס לגרים, לתושבים, ובכל לבעלי מעמד נחות משלנו. נכון אמנם שחז"ל דרשו פסוקים כגון: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" כמתייחסים לגרי הצדק, אולם ברור שפשטי המקראות מתייחסים לגר במובן של אדם המתגורר במקום שאינו אזרח בו, כפי שהיו אבותינו במצרים.
במישור הלאומי ייתכן שיש משמעות מיוחדת לעובדה שלא נולדנו כעם בארץ שראל. בניגוד למשפט הפותח את מגילת העצמאות, לא "בארץ ישראל קם העם היהודי", אלא דווקא ביציאת מצרים ובמתן תורה נהיינו לעם, ובכך שורש ייחודנו הלאומי. כל העמים תהליך התגבשותם הוא מארץ לעם – תחילה יושבים אנשים פרק זמן מסויים על כברת ארץ אחת, ובמשך הזמן נוצרים תרבות, שפה ואינטרסים משותפים עד שבסופו של התהליך עם נולד. מכיוון שהארץ היא התנאי הראשון ליצירת אומה, ממילא מובן למה הגליית עמים מארצם הובילה בסופו של דבר להיעלמותם מעל פני השטח. לא כן חלק ישראל! דווקא מחמת העובדה שלא בארץ ישראל קמנו כעם, אלא בחוויה המשותפת של יציאת מצרים ומתן תורה – דווקא משום כך המשכנו באופן מופלא להתקיים כעם גם כאשר מפני חטאינו גלינו מארצנו. אין בכך כדי לגרוע מחשיבותה של ארץ ישראל; אדרבה, הארץ אינה הבסיס הראשון הטבעי, אלא היא היעד והתכלית. ביציאת מצרים נולד עם ישראל, בסיני קיבלנו את תורת ישראל ובכניסה לארץ הושלמה התכנית האלוהית הקדומה.
במימד הדתי של העניין נראה שבא כאן לידי ביטוי אחד הרעיונות המרכזיים של תורתנו. כידוע, הקריאה שהפכה דגל לשוחרי החירות לאורך ההיסטוריה, "שלח את עמי", אינה מופיעה בתורה אפילו פעם אחת כעומדת בפני עצמה, תמיד מצורפת היא להמשך המשפט הנותן לה את תכליתה: "שלח את עמי – ויעבדוני" או "ויחוגו לי במדבר"! במבט ראשון הדברים תמוהים: הרי זה נראה כאילו מתנהל משא ומתן באשר לאותם עבדים בין מלך מצרים לבין מלך מלכי המלכים – האם יישארו עבדים לפרעה או שימירו את עבדותם בעבדות לה'. מה משמעות הדברים?
בראשית הופעתו על במת ההיסטוריה, מביא עם ישראל לעולם את הרעיון הנשגב של החירות. כל עם וכל אדם זכאי לחירות, אולם עם זאת מלמדת אותנו התורה מהי משמעותה של חירות אמיתית. חירות הבנויה כולה על שלילת העבדות, שאין בצידה כניסה לעולם של ערכים מחייבים, שאין עימה נטילת אחריות – חירות שכזו עלולה לדרדר את האדם והעולם להפקרות, שהיא הנוראה שבשעבודים – שעבוד האדם ליצרו הרע, לתאוותיו, לפרעה שבתוכו. חשוב לתורת ישראל ללמדנו ששני הרעיונות החדשים עימם בוקע לעולם אורו של ישראל – החירות ביציאת מצרים מחד, וקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות מאידך – לא רק שאין סתירה בניהם, כפי שסבורים רבים עד עצם ימינו אנו, אלא שבעומק הדברים הם שני צִדיו של אותו המטבע. תורתנו אינה באה להמליך את הקב"ה בעולם על מנת להשפיל את מעמד האדם. להפך, האדם הנברא בצלם אלוהים מתרומם על ידי התורה, ומבטא את מיצוי האנושי שבו בהשגת האל אליה הוא שואף להגיע.
לקיחת האחריות הנובעת מ"ויעבדוני" היא המעניקה את המשמעות לחירות העולה מ"שלח את עמי". שעבוד מצרים בראשית הוויתנו הלאומית בא ללמדנו כיחידים וכעם כי אין דרך שלישית – או שאנו עבדי פרעה, עבדים לאדם שימיו כצל עובר, או שעבדי ה' אנחנו ו"עבד ה' הוא לבד חפשי".
