ספר משנה תורה לרמב"ם הוא יצירת מופת בת אלף פרקים, מאורגנת להפליא דבר דבור על אופניו בארבעה עשר ספרים שונים, כאשר כל ספר מוקדש לנושא הלכתי ברור ומאופיין. הרוצה למצוא הלכה בהלכות שבת ילך לספר זמנים, הרוצה לברר דין בהלכות המכירה ילך לספר קניין, וכך על זה הדרך לכל עולם התורה שבעל פה. החריגה הבולטת ביותר מסדר מופתי זה היא בהלכות אבלות – לא ברור היכן לשייך אותם. אם נעבור על כל אחד מספרי היד החזקה נגלה כי אף אחד מהם אינו מתאים. אי אפשר לשים אותם בספר זמנים שהרי אינם קשורים ללוח השנה המחזורי, ואינם חלק מספר אהבה הדן במצוות שבין אדם לקונו כגון תפילה, ואינם קשורים להלכות בין איש לאשתו הנמצאים בספר אישות וכן הלאה.
ואכן הרמב"ם התמהמה עד ששם את הלכות אבלות בספר האחרון מי"ד הספרים, הלוא הוא ספר שופטים. וכך, לצד הנושאים הדנים בשופטים, העדויות שהם מקבלים, דין האנשים שאינם סרים למרותם, וענייני השלטון שבהלכות מלכים, אנו מוצאים גם את הלכות האבל. לכאורה זהו מקום בלתי מתאים בעליל, ולא ברור כלל מה הקשר. הרמב"ם עצמו היה רגיש לכך, ועל כן חרג ממנהגו בשאר ההלכות שבספר, וכהקדמה להלכות אבלות ביאר מדוע כלל את ההלכות הללו במסגרת ספר שופטים:
הלכות אבל. יש בכללן ארבע מצות [...] וזה הוא פרטן: (א) להתאבל על הקרובים ואפילו כהן מתטמא ומתאבל על הקרובים, ואין אדם מתאבל על הרוגי בית דין, ולפי זה כללתי הלכות אלו בספר זה שהן מעין קבורה ביום מיתה שהיא מצות עשה. [...]
הרמב"ם מבאר שהוא הביא את הלכות אבלות בהקשר להלכות סנהדרין, אשר כחלק מתפקידם עליהם לגזור מוות על פושעים מסוימים, ועל אותם פושעים הנידונים למוות אין מתאבלים. על כן הוא מביא כאן את כלל ההלכות הקשורות לאבל, כדי שיוכל הלומד להבחין בין אלו המתאבלים עליהם לבין אלו שלא. הסבר דחוק זה מעצים את האמירה שבעצם אין מקום הולם לשים את הלכות אבלות, והן אינן משתלבות בדיון הלכתי רחב יותר שאפשר לדמות אותן אליו. הלכות אבלות עומדות בבדידותן, ואינן משתלבות עם אחיותיהן, בדיוק כמו המנודה והטמא היושבים מחוץ למחנה.
בניגוד לרמב"ם, רבי יעקב בעל הטורים שילב את הלכות אבלות בחלק של החיבור שלו הקרוי "יורה דעה". לפי הגדרת המחבר בהקדמתו, מטרת חלק יורה דעה היא ש"ילמד האדם דעת להורות בכל אשר יצטרך מדברים הנוהגין בזמן הזה". ושם, לצד הלכות רלוונטיות רבות אחרות כמו כשרות, נידה, כיבוד אב ואם, הלכות ספר תורה ועוד, אנו מוצאים גם את הלכות אבלות. לדברי הטור אין סדר נושאי בחלק זה, אלא הוא אוסף של כל המצוות הרלוונטיות שלא קיבלו מענה בחלקים האחרים של החיבור. אך עם זאת מבאר הטור בהקדמתו שהוא מסיים את הספר בהלכות אבל, "באשר הוא סוף כל האדם". חשוב לטור לסיים את הספר דווקא בהלכות אבל, כאמירה ערכית ומוסרית המזכירה לאדם את סופו.
רבי בעריכת המשנה, ובעקבותיו התלמוד, בחרו באפשרות שלישית – עיקר הדיונים של הלכות אבלות נמצאים במסכת מועד קטן, תוך בירור כיצד האבל מתנהג במועד. עיקרה של מסכת מועד קטן עוסק בדיני חול המועד, ואגב עיסוק זה נידונות גם הלכות אבלות. זהו הריכוז הרחב ביותר שעוסק בדיני אבלות, וכך עולה שהלכות האבלות שזורות יחד עם הלכות שמחת הרגל. לעיתים אלו גוברות על אלו ושמחת הרגל מבטלת את האבלות, ולעיתים העצב של האבלות גובר על שמחת הרגל.
רבות הרהרתי בשאלה מה המומנט הנפשי שחיבור זה יוצר, ומדוע להזכיר את רוב מניין הלכות האבלות דווקא מתוך ההקשר של השמחה. קשה לקבוע בכך מסמרות, אך נדמה לי שבניגוד לטור הרואה את הלכות האבלות כמקור לתחושת הסופיות של האדם וכתמרור אזהרה על כך שזמננו בעולם הזה מוגבל, רבי משלב את האבלות בתוך מארג החיים. גלגל החיים שלנו חוזר וסובב, לעיתים יש ימי חולין ולעיתים ימי חג, וכך גם במעגל החיים הרחב יותר – לעיתים יש בו שמחה ולעיתים יש בו עצב ואבלות. כשם שהחיים יהיו חדגוניים אם לא יהיו בהם שיאים של ימות החג, כך גם עלינו להבין שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. הבנה זו אינה מקהה את העצב הגדול הכרוך במוות, אבל הידיעה שלצידו יש גם שמחה מאפשרת לאדם להתמודד עם אבלו בצורה טובה ובריאה יותר. וכך, סיומה של מסכת מועד קטן מלמד אותנו שחיינו הם מעגל של חולין ושל חג, ושל שמחה ושל עצב ששזורים זה בזה, והבנת מהותם של המרכיבים השונים במעגל הזה נגזרת מראייתם כמשלימים זה את זה.
