והעולם שתק
כי העולם שותק תמיד
זה נוח
זה חוסך מאמץ וכוח
וזה לא מטריד.
והעולם שתק
והפנה את מבטו.
אחרים שופכים את הדם –
ואין זו אחריותו.
הוא בסך הכול עולם.
עולם קטן ועסוק.
ושיניחו לו בשקט.
וסוף פסוק...
(אפרים סידון)
נכון, שוב ושוב אומרים לנו "אסור להשוות, אסור להשוות". אכן, אסור להשוות! ועם זאת, חובה להשוות!
אסור להשוות לסבל, לזוועות, לאכזריות הבלתי נתפסת, להשמדה השיטתית ועוד... אך חובה להשוות את עניין סוגיית האחריות המוסרית של הסביבה; חובה להשוות את שאלת השתיקה!
לא אחת אני שואל בני נוער החוזרים מסיור במחנות המוות בפולין: מהי המסקנה העיקרית עימה אתם יוצאים מהמסע? והתשובה המקובלת היא: עכשיו הבנתי את הנחיצות של מדינת ישראל! ההכרח האולטימטיבי במדינה ריבונית, ביכולת שלנו להגן על עצמנו באמצעות צה"ל, ולהבטיח בקול גדול "לעולם לא עוד!", "NEVER AGAIN!".
אך אם זאת המסקנה העיקרית היחידה, זה בלתי מספיק לחלוטין. אם זו התשובה הבלעדית – קיבלנו ציון נכשל. נכשלנו! כי אם המסקנה היא לעולם לא ניתן שזה יקרה לנו שוב, זה אמנם חשוב מאוד, אבל אז, תסלחו לי, במה אנחנו בני אדם? במה אנחנו שונים מבעלי החיים, שגם להם יש יצר קיום שהוא אינסטינקט טבעי? במה אנחנו בני אדם???
אם אנחנו בני אדם שנבראנו בצל אלוהים, ואנחנו מאמינים שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, אזי המסקנה לעולם לא עוד אינה יכולה להיות לעולם לא עוד לנו, אלא לעולם לא עוד בעולם בכלל, גם לאחרים!
לעולם לא עוד שתיקה ואדישות כמו שהייתה שם מסביב. לעולם לא נשתוק כשזה קורה בסביבתנו, במקום שאחריותנו מגיעה לשם באיזשהו אופן!
לעיתים אני שואל את עצמי – אילו לא הייתי יהודי, אילו הייתי אזרח גרמני או פולני שחי לו את חייו שם לפני כשמונים שנה בגרמניה או בפולין. אזרח קטן שומר חוק שהולך לעבודה, מכין סנדויצ'ים לילדים שהולכים לבית ספר, ובסביבתי הייתה מתרקמת לה הזוועה – לא שלי חלילה, לא נוגעת אליי אלא רק לשכנים שלי ה"מוזרים", "היהודים האלה" – כיצד אני הייתי נוהג? מה הייתי עושה? האם היה לי האומץ לעשות מעשה, לסייע? לתת מחסה? להסתכן ולסכן את בני משפחתי היקרים לי מכל?
הלוואי שהייתה לי תשובה כנה ברורה ומובהקת לשאלה זו.
אנחנו באים, בצדק, בתביעה לעולם ששתק אז, גם לאלו שלא הייתה להם מעורבות או אחריות לזוועה הנאצית. ציפינו מהם לזעוק, לעשות, למחות – למרות שלא היו במעגל של אחריות כלשהי – כי כולנו בני אדם.
אז מה אמורה להיות המסקנה העיקרית שלנו ממה שארע לנו אז? נדמה לי שאנחנו צריכים להכריז בקול גדול – שלא ¬¬¬עצם קיומה של המדינה הוא התשובה לשואה, אלא טיבה של המדינה הזו שאנו חיים בה. אם הם, הנאצים, הקימו שלטון מפלצתי, מרושע שמוחק את צלם אלוהים שבאדם, הרי אנחנו במדינתנו צריכים להיות ההפך הגמור שלהם. להקים חברה שמבוססת על מוסר, על אנושיות, ועל הכבוד והרגישות לחיי כל אדם שנברא בצלם אלוהים.
והיכן אנחנו היום? בסוגיה שלפנינו, סוגיית ייצוא הנשק, אקדים את כל ביטויי הזהירות "לכאורה", "שמא ואולי" ו"לפי פרסומים זרים". אך מסתבר שבנשק שלנו, באמצעים טכנולוגיים שאנחנו מייצרים, בכסף של המיסים שלנו, ובאמצעות קצינים שגדלו והוכשרו בצבא שלנו, נעשים לכאורה מעשים זוועתיים של דיכוי, פגיעה בזכויות אדם, התעללות וגם לעיתים גם רצח המוני של ממש!!!
ואנחנו מחרישים. המצפון, המוסר האנושי, המסורת שלנו, ההיסטוריה שלנו כולם יחד עומדים וקוראים לנו: אל תחרישו!
"לא תעמוד על דם רעך!"
נפגשנו בשנה האחרונה עם קצינים בכירים במיל' ועם אנשי משרד הביטחון, שניסו להרגיע אותנו ש"הכל בסדר", ויש פיקוח, וכו' וכו'. ואני חייב לומר שלא נרגעתי.
יש כנראה פיקוח טוב במשרד הביטחון לכך שהאינטרסים של מדינת ישראל לא ייפגעו בשום צורה, שסודות מקצועיים לא יזלגו, והביטחון שלנו לא ייפגע. וטוב שכך. זה אכן חשוב מאוד. אך זה בשום אופן לא מספיק!
האם אנחנו יכולים לומר בלב שקט כי "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו"?!
אנחנו עומדים כאן ודורשים ממנהיגי המפלגות כולן להתחייב בפני עם בפומבי, דווקא עכשיו לפני הבחירות, להעביר את חוק הפיקוח על הייצוא הבטחוני, שהוצע כבר בכנסת הקודמת על ידי חברי כנסת מימין ומשמאל – כי מוסר אינו עניין פוליטי לא של שמאל ולא של ימין.
אתם, הנוער שלפני גיוס, אתם התקווה שלנו הרימו את קולכם! למען המוסר, הצדק והאנושיות.
"סור מרע ועשה טוב", "כי בצלם אלוהים עשה את האדם".
