עובדת הימצאותן של מחלוקות בכל תחומי התורה שבעל פה ידועה. באופן לא מאוד מפתיע, גם משמעותן של המחלוקות והיחס אליהן שנויים במחלוקת... שאלת המשמעות של המחלוקות בהלכה שאלת יסוד שהעסיקה את חכמי ישראל בכל הדורות. בקרב רבותינו הראשונים אנחנו מוצאים גישות שונות לנושא המחלוקות – איך הן נוצרו ומה משמעותן.
למעשה, השאלה העומדת ביסוד הגישות השונות היא שאלת האמת ההלכתית – איך ייתכן שיש כמה דעות שונות בהלכה, ו"אלו ואלו דברי אלוהים חיים"? נפתח בשלוש דוגמאות בטרם נעבור לגישה הייחודית שתעמוד במרכזו של מאמר זה.
בתקופת הגאונים ראו את המחלוקות כתאונה היסטורית; האמת ההלכתית נמסרה במתן תורה אך נשתכחה עם הדורות, והמחלוקות נוצרו עם נסיונות השחזור.
הרמב"ם לעומת זאת סבר כי אין מחלוקת בהלכות שעברו במסורת, אלא רק בהלכות שנוצרות בדרכי העיון השכלי וההיקש, שבהם החכמים השונים עשויים להגיע למסקנות שונות. לפי שיטתו כמעט ולא היו שיבושים בתכנים שעברו מדור לדור, אך דרכי ההסקה השתבשו בגלל הצרות שעברו על האומה. לו היו נשמרות דרכי ההיסק לא היו נוצרו מחלוקות כי יש רק הסקה הגיונית אחת נכונה, ובאופן עקרוני היא ניתנת להיבחן בכלים של לוגיקה אנושית.
הרמב"ן מסכים ששורש המחלוקות אינו בשיבושים במסורת אלא בפסיקות שונות של חכמים ב"דברים המשתנים", אך לדעתו אין הסקה אחת נכונה במבחן של הגיון – מבחינה אנושית יש כמה פרשנויות והיסקים אפשריים, אך רק אחת נכונה באמת השמימית. אלא שאמת זו נעדרת; הקב"ה מסר את התורה לחכמים ביודעו שהם יפרשוה בהתאם לשכל האנושי, ואין אפשרות אנושית לבחון איזו הסקה היא נכונה בעיניו יתברך.
בדברינו הבאים נבקש להציג דעה אחרת ביחס לשאלת המחלוקת – גישתו של ר' שמשון משאנץ (1150–1230 בערך; להלן: הר"ש), מבעלי התוספות בצרפת. גישתו של הר"ש נלמדת ממקור קטן ולכאורה זניח – פירושו1 לשתי משניות במסכת עדויות. בדברינו להלן נבקש לעמוד על פשט המשניות, לאורו ננתח את גישתו של הר"ש למחלוקות, ונדון מעט בהשלכותיה של גישה זו על לימוד התורה ועל פסיקת ההלכה. כל זאת במטרה להתחקות אחר גישה ייחודית ולא מוכרת לשאלת המחלוקות, שעשויה לפתוח שערים חדשים בלימוד התורה שלנו ובתפיסתנו את ההלכה.
המשניות במסכת עדיות
בתחילת מסכת עדויות מופיעה סדרה של משניות שעוסקת בשאלה ספרותית לגבי עריכת המשנה – למה נוהגים להזכיר את שתי הדעות במחלוקת.ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין?
שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו –
שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין...
במקרים רבים, המשנה מביאה דעה של חכם יחיד שחולק על דעת הרבים. המשנה שואלת מדוע מזכירים גם את דעת היחיד, למרות הכלל "יחיד ורבים – הלכה כרבים". משמעות תשובת המשנה היא מהפכנית: אנו משאירים את דעת המיעוט כדי שיהיה אפשר לסמוך עליה בעתיד, כנגד דעת הרבים. אנחנו מעריכים את דעת המיעוט מספיק, כדי להניח אותה על השולחן ולהשאיר אותה בתוך גבולות הדיון, על מנת שיוכלו לסמוך עליה בשלב מאוחר יותר. זה מאפשר גמישות במערכת ההלכתית.
המשנה הבאה מציגה תשובה אחרת לשאלת אזכורה של דעת יחיד במשנה:
אמר רבי יהודה אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה
שאם יאמר האדם כך אני מקובל יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת.
רבי יהודה משתמש בשיטה רטורית ידועה. אנו אומרים לאדם שהשיטה שהוא נוהג לפיה היא שיטה הגונה, שיטה שנמצאת בתוך המערכת ההלכתית, אולם איננו נוהגים כך. דרך זו לוקחת בחשבון את השיטה ההלכתית שאותו אדם נוהג לפיה, וכך היא מאפשרת לו "ליישר קו" עם השיטה הרווחת. התפיסה העומדת מאחורי משנה זו היא שאם תאמר לאדם שהדרך שהוא ואבותיו הולכים בה דורות רבים היא שגויה מיסודה, יהיה לו קשה מאוד לקבל את זה, ולכן כדאי להשאיר את הדעה הנדחית בתוך השיח.
לכאורה, שתי המשניות הללו הפוכות ואף סותרות. המשנה הראשונה מבין השתיים אמרה להשאיר את דעת היחיד, מכיון שהיא מספיק חשובה כדי לסמוך עליה בעתיד. המשנה השניה מכניסה את דעת המיעוט רק למטרות רטוריות – על מנת לפייס את מי שנוהג בדעת המיעוט, וכך לגרום לו "ליישר קו" עם דעת הרוב, הדעה המתקבלת!
פירוש הר"ש משאנץ
לאחר שעמדנו על הקושי ועל המחלוקת שבין שתי המשניות, נראה כעת את פירוש הר"ש משאנץ. כפי שראינו לעיל, המשנה הראשונה טוענת שרק באמצעות שימוש בדברי דעת המיעוט אפשר להפוך את הכרעת ההלכה. אולם באמירה זו מניחה המשנה הנחה סמויה לפיה ההלכה יכולה להתהפך. הנחה זו אינה מובנת מאליה, והר"ש בפירושו דן בשאלה המהותית שהנחה זו מעלה – מה פתאום ההלכה מתהפכת?!ולמה מזכירין דברי היחיד – כלומר שכיון שבכל מקום יחיד ורבים הלכה כרבים, למה הוזכרו דברי היחידים בין המרובים? שאם יראו בית דין דברי היחיד, כגון האמוראים שפסקו הלכות, וכשרואים טעם היחיד יכולין לפסוק כמותו – שאם נשתקעו דבריו לא היו האמוראים יכולין לחלוק בהדיא עם התנאים, שהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין. ועל סמך זה יכולין לפסוק כדבריו, שכבר אמרה תורה "אחרי רבים להטות". ואף על גב שלא נתקבלו דברי היחיד בזמן ראשון, ולא הסכימו רבים עמו, כשיבוא דור אחר ויסכימו רבים לטעמו, יהי הלכה כמותם, שכל התורה נאמרה כן למשה פנים לטמא ופנים לטהר, ואמרו לו: עד מתי נעמוד על הבירור? ואמר להם: אחרי רבים להטות, מיהו אלו ואלו דברי אלוהים חיים.
תשובתו של הר"ש לשאלה היא רדיקלית. לחכמי הדורות המאוחרים יותר אסור לחלוק באופן ישיר על חכמי הדורות הקודמים, ולכן אם דעת היחיד שנדחתה מההלכה בדור מסוים לא הייתה נשמרת, אי אפשר היה לפסוק כך בדורות מאוחרים יותר. לכן, אומר הר"ש, המשנה שומרת על דעת היחיד כדי שחכמי הגמרא יוכלו לפסוק כמותו, אם יחשבו שדעה זו עדיפה.
במילים אחרות, הר"ש אומר שאין אמת הלכתית אחת קבועה. הוא מבסס את דבריו על דברי חז"ל "שכל התורה נאמרה כן למשה פנים לטמא ופנים לטהר", כלומר בכל נושא יש מגוון של אפשרויות הלכתיות, כולל אפשרויות הסותרות זו את זו, וכולן לגיטימיות בתוך השיח ההלכתי. הדבר היחיד הקובע מה נכון להלכה הוא הכרעת הרוב, והכרעה זו יכולה להשתנות מעת לעת. מסיבה זו יש לשמור גם את דעת היחיד, שכן בעתיד היא עשויה להפוך להיות דעת הרבים ולהיפסק להלכה.
נראה לדוגמה את הפטור של נשים ממצוות ציצית. בגמרא במנחות (מג ע"א) מובאת הברייתא הבאה:
הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים, גרים, נשים ועבדים; ר' שמעון פוטר בנשים, מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות.
באופן פשוט, דעתו של ר' שמעון כאן שנשים פטורות מציצית היא דעת יחיד, אל מול הדעה שהן חייבות, המובאת ללא שם של חכם ומוצגת כדעת הרבים. לכאורה מפשט הברייתא נראה שרק ר' שמעון מחזיק בכלל שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא. אולם הגמרא מפרשת שהכלל מוסכם על כולם, אלא שר' שמעון חושב שכסות לילה פטורה מציצית, ולכן זוהי מצות עשה שהזמן גרמא. לאחר שהגמרא מכריעה כי לילה אינו זמן ציצית, דעתו של ר' שמעון – שהייתה בתחילה דעת יחיד – הופכת להיות הדעה המרכזית. דוגמה זו מראה כיצד השמירה על דעת היחיד מאפשרת להכריע אחרת בשלב מאוחר יותר, כפי שסובר הר"ש משאנץ.
בפירושו למשנה הבאה, שכאמור, סותרת לכאורה את המשנה הקודמת, רואים ביתר שאת את חריפות עמדתו של הר"ש. בתחילה הוא מתרץ את הבעיה הספרותית של פתיחה חדשה למרות שמדובר באותו נושא, ואומר שרבי יהודה בא לחלוק על המשנה הקודמת:
אמר ר' יהודה – לחלוק הוא בא והוי כאילו כתב ר' יהודה אומר.
אולם בהמשך הוא מפרש את המחלוקת בין רבי יהודה לתנא קמא באופן שונה מפירושנו לעיל:
אם כן למה מזכירין דברי היחיד – תפס לשונו כאדם המדבר בתחלה, ואומר שלא הוזכרו אלא לגרע כח היחיד, שאם יאמר אדם כך אני מקובל, יאמרו לו כדברי היחיד שמעת ואין לך לסמוך עליו. ולא לחלוק על דברי תנא קמא בא, דפשיטא שגם ר' יהודה סבירא ליה שיש כח ביד האמוראים לפסוק כדברי היחיד, אלא משמעות דורשין איכא בינייהו, שזה אומר לכך נכתבו וזה אומר לכך נכתבו, אבל בכלל הדינים הם שווים.
הר"ש אינו מפרש את דברי ר' יהודה כמחלוקת חזיתית. מרוב העוצמה של גישתו בפירוש המשנה הראשונה, הוא יפרש באותו אופן גם את המשנה השניה. אנחנו הבנו שרבי יהודה מסביר אחרת את הסיבה להבאת דברי דעת היחיד – לא כדי להשתמש בה בעתיד, אלא מסיבות רטוריות. הר"ש, לעומת זאת, טוען שרבי יהודה מסכים עם האפשרות של הפוסקים המאוחרים יותר להפוך את ההכרעה ההלכתית. המחלוקת היא מחלוקת ספרותית ("משמעות דורשין איכא בינייהו"), אך אין לה השלכות להלכה.
כפי שראינו בפירושו למשנה הקודמת, הר"ש סובר כי גורם ההכרעה היחיד הוא שאלת הרוב, ועל כן גם לפי המשנה הראשונה, אין להכריע כנגד הרוב של אותו דור. האפשרות של היפוך ההלכה היא "כשיבוא דור אחר ויסכימו רבים לטעמו, יהי הלכה כמותם", כלומר, רק הרוב של הדור יכול להפוך הכרעה של הרוב הקודם. לכן, לפי תפיסתו, עמדת רבי יהודה אינה יוצרת הבדל להלכה – בסופו של דבר, הכול מחוייבים להכרעת הרוב של אותו דור, ולכן, נותר הצורך "לשכנע" את היחיד לקבל את דעת ההלכה המקובלת על הרוב.
השלכות הגישה
לשאלת המחלוקת בהלכה יש שני שדות השפעה עיקריים: הלימוד העיוני ופסיקת ההלכה. השלכותיה של גישת הר"ש למחלוקת הן הפוכות ביחס לכל אחד משני התחומים.בשדה פסיקת ההלכה, שיטה זו יוצרת קושי גדול: כיצד יש להכריע בשאלות הלכתיות? הר"ש מדבר על מצב שבו יש בית דין, ובו מכריעים לפי רוב. אך הוא עצמו כבר מדבר על אמוראים מול תנאים, וקשה להתייחס אל האמוראים ממש כמו בית דין; כבר בתקופתם אין סמכות הלכתית ריכוזית.2 היום, כאשר אין לנו בית דין ריכוזי או גוף אחר שמאגד את כלל החכמים, קשה מאוד להתייחס למושג של "רוב" מול דעת יחיד. איך פוסקים בין הדעות במצב כזה? הרי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים"! הר"ש אינו מדבר על כך, אלא רק על בית דין. אם נאמר שיש אמת הלכתית אחת, יש דרכים לנסות ולתור אחר האמת הזו, באמצעות המקורות, הסברה וההיגיון. אך בגישה זו, שאין אמת הלכתית אחת, הפוסק עומד מתוסכל מול המקורות והמציאות. אין כאן המקום להתמודד עם בעיה זו, אולם חשוב להציפה כנקודת קושי בגישת הר"ש.
אולם בשדה הלימוד העיוני, גישה זו פורשת כר נרחב להבנה והתעמקות. בכל שיטת לימוד – ואין זה משנה אם ננסה להבין את מחלוקות הראשונים בפרשנותם לגמרא, או את מחלוקות האמוראים בפרשנותם לדברי התנאים וכדומה – ההבנה כי יש ריבוי אמיתות בהלכה מאפשרת ללומד להניח שבכל שיטה שהוא לומד יש אמת, ובלבד שהיא מסתמכת על דעה שקיימת בדורות שקדמו לה.
כאמור, שאלת היחס למחלוקות בהלכה שנויה במחלוקת בין חכמי הדורות. גישתו של הר"ש משאנץ היא גישה ייחודית ומרתקת, השונה מהתפיסות המוכרות לנו, והיא עשויה לפתוח הבנות חדשות בלימוד התורה, העיוני וההלכתי.
[המאמר מעובד מתוך שיעור מסדרת 'תושב"ע על תושב"ע' שמועברת בכל שנה לתלמידי שיעור א בישיבה. כתב וערך: אביעד עברון. פורסם ב'עמודים', גיליון 782, שבט–ניסן תשע"ז]
הערות שוליים:
כמה חוקרים טענו שהפירוש שנדפס כפירושו של הר"ש למסכת עדיות מיוחס לו בטעות ואיננו פרי עטו של הר"ש. עם זאת, מצאנו גישות דומות אצל חכמים אחרים מבית מדרשו ובמקורות אחרים מאת הר"ש עצמו, ולא רחוק להניח שזו אכן הייתה דעתו; ובכל אופן זוהי כנראה דעה קדומה מאוד. ↩︎
אמנם יש בית דין שממשיך כל הזמן בא"י, אבל עדיין לא כל שאלה הוכרעה בבית הדין הזה, וההתייחסות לאמוראים כאל בית דין נותרת אמורפית. אולי המשמעות של התייחסות זו היא חתימת התלמוד כטקסט המכיל ריבוי דעות, ובתוכו אפשר לדבר על רוב ומיעוט. ↩︎
