את מסענו בסבך סיפורי המבול נתחיל דווקא בפסוק מפורסם מסוף הסיפור: "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו...". לכאורה, משמעותו של פסוק זה פשוטה – יצרו של האדם רע כבר מנעוריו, ונשאר כזה לאורך כל חייו. כביכול זוהי גזירת גורל ולכן אין טעם לקלל את האדמה בגלל האדם. אולם הרמב"ן בשני פירושים מנסה להתחמק מפירוש זה, ומציע פירושים יצירתיים לפסוק. הצעתו הראשונה הוא שיצרו של האדם רע מנעוריו, אך משם הוא הולך ומשתפר: "מלמד עליהם זכות שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה", ולכן אין סיבה לקלל את האדמה. פירוש נוסף הוא כי יצרו של האדם רע בגלל הנעורים, "כי מן הנעורים, כלומר מחמתם, תהיה רעת היצר באדם".
מאמציו הפרשניים היצירתיים של רמב"ן מעידים כי פירושו הפשוט של הפסוק היה גלוי וידוע לפניו, אך הטריד אותו כנראה מסיבה עקרונית. נראה שהוא הוטרד מכך שמן הפסוק משתמעת תפיסה של "החטא הקדמון", תפיסה נוצרית ידועה לפיה נגזר על האדם, יציר החומר, להיות בעל תאווה ויצר לחטוא במשך כל חייו. לכן ניסה רמב"ן להתחמק מן התפיסה הפשוטה ש"יצר לב האדם רע מנעוריו". ועם כל זאת, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ונראה שאכן משמעות הפסוק היא שכבר מנעוריו יצרו של האדם רע, וכזה הוא נשאר לאורך כל ימי חייו.
מן המפורסמות הוא שסיפור המבול מורכב משני סיפורים השזורים זה בזה, ויוצרים חספוס ומתח בסיפור הרציף כפי שהוא לפנינו. כתבו על כך רבים ועל כן לא נפרט כאן את עצם החלוקה לסיפורים. עם זאת, ננסה להבין את התמה המרכזית של כל אחד מהסיפורים, ומתוך כך גם להבין את הפסוק שהעסיק את רמב"ן מתוך הקשרו.
הסיפור הראשון הוא הסיפור בשם הוי"ה. הסיפור מתחיל בסוף פרשת בראשית, בפסוקים הבאים (ו, ה–ח):
וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם׃ וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'.
מוקד הסיפור הזה הוא האדם. האדם הוא רע וחוטא, ובשל חטאיו ה' מוחה כל בשר מעל פני האדמה. גם נוח כאן איננו צדיק, אלא "רק" מוצא חן בעיני ה'. בסיפור זה נדרש נוח להעלות לתיבה שבע מן הבהמות הטהורות, על מנת להקריבן כקרבן בסוף המבול, ואכן כך מסתיים הסיפור – נוח בונה מזבח ומעלה עולות, ובזכות קרבן זה ה' כביכול חוזר בתשובה. כך מתברר שהאדם הוא חלש אופי, ולכן אין סיבה להביא מבול על כל האדמה בעבור האדם.
המסר של הסיפור, אם נגדירו במונחים פרוידיאנים, הוא ה"איד". האדם הוא חלש אופי, הוא מונע רק מיצריו הטבעיים, והם, לרוע המזל, רעים. כל שנותר לאדם לעשות כדי להיות טוב הוא להקריב קורבן (או בשפה המאוחרת יותר – להתפלל). המשכו של סיפור זה הוא סיפורו של נוח שלאחר היציאה מן התיבה משתכר ומתגלה באוהלו, והוא בעצם ממחיש מעל לכול כי גם לאחר האתחול המחודש של העולם, האדם נשאר יצרי, ולבו רע מנעוריו. אמנם, יש להודות כי אכן יש ברעיון הזה משהו מהתפיסה הנוצרית של החטא הקדמון, ואם כן רמב"ן לא טעה בזיהוי של המומנט שהפריע לו בפסוק "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו".
אך יש גם סיפור נוסף, המספר את סיפור המבול מנקודת מבט אחרת, בשם אלוהים. בסיפור זה, המתחיל בתחילת פרשת נוח, המוקד איננו האדם, אלא העולם כולו. כל הארץ מלאה חמס, "השחית כל בשר את דרכו על הארץ". משהו השתבש כאן לגמרי, ולכן "קץ כל בשר בא". אל מול הארץ שמלאה חמס, עומד נוח, ו"נֹחַ – אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו". נוח מציג בסיפור זה מודל אחר, המודל של האדם הערכי, המוסרי, ואם נשתמש גם כאן במונחיו של פרויד, זהו סיפורו של ה"סופר־אגו".
בסוף הסיפור הזה מוטלת על האדם האחריות הגדולה להיות שליט על העולם, על בעלי החיים, בדומה לסיפור הבריאה הראשון. צלם אלוהים שבאדם, כאז כן עתה, הוא שמאפשר את השלטון בעולם. צדק בעל העקדה שטען כי הבעיה הראשונית הייתה שבני האדם לא ידעו שהם שונים מבעלי החיים, ולכן "השחית כל בשר את דרכו על הארץ". לפיכך בסוף הסיפור הזה הותרה לאדם אכילת הבשר בעלי החיים, ואילו את דם האדם הנשפך אלוהים ידרוש, בין אם השופך הוא אדם או בעל חיים. משמעותו של היתר אכילת הבשר היא להבהיר את הפער בין האדם לבין בעלי החיים, פער שמשמעותו דווקא האחריות שבצלם האלוהים של האדם.
ראינו אפוא את המסרים המרכזיים של שני סיפורי המבול: הסיפור הראשון הוא סיפור האיד, ולפיו "יצר לב האדם רע מנעוריו". לעומתו הסיפור השני, סיפור הסופר־אגו, מעמיד על נס דווקא את מותר האדם מן הבהמה, את יכולת האבחנה המוסרית והערכית של האדם. לכאורה אנו עומדים בפני סתירה חזיתית, ואכן כל אחד מהסיפורים בפני עצמו מעמיד מסר אחד בלעדי במוקד. אך התבוננות כנה במציאות מורה כי לעיתים המסר הראשון הוא הנכון, ולעיתים דווקא השני. לפעמים אנחנו נוח הראשון, שיצרו רע מנעוריו, ובמצב כזה לא נותר לנו אלא קורבן או תפילה על מנת לכסות במשהו על חטאינו. אך לפעמים – ותקוותנו שפעמים אלו תהיינה רבות יותר – אנחנו נוח השני, המוסרי והערכי, שבכוחו לשלוט בעולם באחריות מתוך צלם האלוהים שבו.
רבותינו הראשונים דרשו שהאמת התורנית תצא מכל פסוק. משום כך השקיע רמב"ן מאמצים גדולים בפרשנות הפסוק שפתחנו בו, שלא כפשוטו. אך כפי שראינו, הפסוק כפשוטו קוהרנטי למסר של הסיפור הראשון כולו. לשמחתנו, היכולת שלנו להכיר במורכבותה של התורה, מאפשרת לנו לראות את המסרים הרב־ממדיים שלה. כך אנחנו יכולים לוותר על הדרישה שהאמת התורנית בשלמותה תצא מכל פסוק ופסוק בפני עצמו, ולהבין כי האמת משתקפת דווקא מהרוחב, מהסתכלות על מכלול הפסוקים יחד, על סתירותיהם וניגודיהם.
