בניגוד ליום השבת, בו התורה חוזרת כמה פעמים על הציווי "לא תעשה כל מלאכה", ביום טוב התורה מאפשרת לעשות מלאכות מסוג מסוים – בלשון המקרא: "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (שמות יב, טז). בעולם חז"ל והראשונים מקדישים דיונים רבים לבירורן המדויק של המלאכות הללו, המוגדרות כמלאכות "אוכל נפש", אך אני רוצה להתמקד דווקא בביטוי "לכם". מילה זו משמשת במקרא בכמה דרכים שונות, ודומה ואפילו בפסוק הנזכר לעיל יש בו שתי משמעויות שונות: "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם", וכן "הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם".
כאשר התורה מצווה שהיום הראשון והיום השביעי יהיו מקרא קודש, הביטוי "לכם" משמעו – אצלכם יהיו ימים אלו מקראי קודש. כך השימוש של המילה גם בפסוקים אחרים, כמו "שלום לכם אל תיראו" (בראשית מג, כג), או "החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב). אך כאשר התורה אמרת שאוכל נפש "הוא לבדו יעשה לכם" משמעות המילה לכם הוא עבורכם, בשבילכם, להנאתכם ולטובתכם. גם מובן זה שכיח במקרא, ודי אם נזכיר את דברי רש"י על הפסוק "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" – "לך לך – להנאתך ולטובתך".
משמעות הדברים היא שביום טוב מוקד היום הוא האדם, הנאתו וצרכיו. בשבת אסור לעשות מלאכה, ואילו ביום טוב האיסור לעשות מלאכה נדחה מפני הצרכים וההנאות של האדם. קשה להפריז בייחודיות של קביעה זו בנוף של עולם המצוות. על פי רוב, מטרת הציוויים הם לשעבד את האדם לרצונו של הא-ל: להזכיר לאדם את תפקידו בעולם, לזרז אותו להדק את הקשר עם הקב"ה, למקד את העשייה שלו שתעלה בקנה אחד עם הרצון הא-להי בעולם, ולהרחיק אותו מהדברים המסיטים אותו מעבודת ה'. ופתאום אנו מוצאים מצווה ששואלת את האדם – מה אתה רוצה? כיצד אפשר להנעים לך את היום? ולאור רצונותיו וצרכיו התורה מגמישה את איסור המלאכה של יום טוב! בצורה דומה אפשר לדון במצוות השמחה ביום טוב "ושמחת בחגך... והיית אך שמח" (דברים טז, יד–טו) כמצווה השמה את מצבו הנפשי של האדם במרכז ומחפשת דרכים להיטיב עימו.
על אף שאינני מכיר מישהו שהציף במפורש את הייחודיות בכך שמרכז הכובד של יום טוב הוא האדם, נראה לי שייחודיות זו עומדת בתשתית מספר סוגיות ודיונים בהלכות יום טוב בכלל ובמסכת ביצה בפרט.
ראשית נציין את מחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר בברייתא המופיעה במספר מקומות, בין השאר בביצה טו ע"ב:
רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא: או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו – חציו לה' וחציו לכם.
רבי אליעזר אומר שהאדם יכול וצריך לבחור כיצד לנהל את היום טוב שלו, האם לשים את הקב"ה במוקד או את עצמו. שתי הבחירות הן לגיטימיות אך צריך לבחור ביניהם. אם האדם שם את עצמו במוקד אי אפשר להפנות את המבט כלפי מעלה ולחפש את הקרבה אל א-להים. רבי יהושע משלב בין השנים ואומר שהאדם צריך להקדיש מחצית מן היום לה' ומחצית "לכם".
רבנו בחיי בפירושו לתורה (על שמות ל, יג) מעיר על הדברים: "וראוי שתהיה כוונתו בהשתדלותו בצרכי גופו כדי שיבא מזה לתועלת הנפש". לדבריו, גם כאשר האדם בוחר להתמקד בצרכיו אין זה אומר שהוא שם את עצמו במרכז, אלא זוהי דרך אחרת להגיע אל קרבת א-להים. לשיטתו, רבי יהושע ורבי אליעזר אינם חלוקים על הדרך הנכונה של שילוב "לה'" עם "לכם". הם חלוקים בשאלה האם מה שאמרתי לעיל הוא נכון, כלומר האם ביום טוב האדם במרכז. לדעת רבי אליעזר התורה מאפשרת לאדם לבחור להיות במרכז ביום טוב, אך גם מאפשרת לו לבחור שלא לעשות זאת, בעוד שלרבי יהושע גם כאשר האדם דואג לצרכיו אין הוא שם את רצונותיו במרכז, אלא זהו מסלול ודרך להגיע אל הקב"ה.
אך נדמה לי שההתמודדות של מסכת ביצה עם העמדת האדם במרכז היא הרבה יותר רחבה. הלומד את המסכת על שלל פרטיה ומרכיביה, בעיקר שומע מה אסור לעשות ביום טוב, ולא מה מותר. היתר אוכל נפש מוזכר רק כדרך אגב, במשנה המשווה בין הלכות שבת להלכות יום טוב, אך אין כמעט דיון תלמודי המעלה את השאלה אילו מלאכות מותר לעשות. דיונים רבים מאוד יש סביב השאלה מה אסור לעשות ביום טוב (כמו מלאכת צד), או מלאכות שאפשר לעשות בשינוי (כמו טחינת תבלינים ומלח), או התמודדות מרובה מאוד בענייני מוקצה (החמורים יותר מאשר מוקצה בשבת), והדגשת איסורי דרבנן נוספים. אמנם אפשר מכלל לאו להגיע גם אל ההן, ולהסיק משלל האיסורים איך ומה אפשר להתיר, אך עדיין השפה האוסרת היא מאוד קולנית ושפת ההיתר חרישית. ואולי הדבר הבולט ביותר היא העובדה שהמסכת כלל אינה דנה במצוות השמחה ביום טוב.
אינני יודע אם אפשר לקבוע בכך מסמרות, אך נראה לי שחכמים מנסים ליצור מערך של איסורים כדי שיום טוב לא ייתפס כיום הממוקד באדם, אלא שיהיה בו צביון של יום הקדוש בקדושת הזמן. כיום קדוש, יש בו שלל איסורים, כמו שיש בשבת. יש בו היתרים מסוימים, אך גם בהם מבצבצים איסורים הנובעים מקדושת היום. אמנם בסופו של דבר האדם מכין את צרכיו, אך בניגוד למה שהעלינו בתחילת הדברים, הוא אינו יוצא בתחושה שהוא המוקד והמרכז, אלא רק שיש היתר מסוים המאפשר לו צרכים מסוימים.
במספר הזדמנויות במסכת, כאשר ההלכה מחמירה יותר בהלכות יום טוב מאשר בהלכות שבת, מבארת הגמרא: "יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה" – מכיון שדיני יום טוב מקלים יותר מדיני שבת, ויש מלאכות שאנחנו רגילים שהן אסורות בשבת אך הותרו ביום טוב, עלול להתפתח זלזול בקדושת יום טוב, ולכן יש לפסוק לחומרה בהקשרים מסוימים. דומה שאת אותה התפיסה אפשר לראות ביחסה של המסכת להיתר אוכל נפש באופן רחב – ההיתר נועד אמנם להיענות לרצונותיו של האדם, אך זאת במטרה להפוך את היום ליום טוב ואת השמחה לשמחת מצווה. גבול דק מתוח בין מטרה זו לבין הסכנה שהאדם יחשוב שהכול נועד להנאתו ול"שמחת כרסו". המשנה והתלמוד התמקדו בעיקר באיסורים ולא בהיתרים, כדי לשמור על שמחת יום טוב שהאדם איננו המוקד שלה.
