רשימת הבקשות הפותחת במילים "אבינו מלכנו" מאופיינת, על פי רוב, בבקשות שונות ומגוונות מהקב"ה – לסלוח לנו, לסייע לנו מבחינה כלכלית ורפואית, להציל אותנו מאויבינו, לשנות את גזר הדין הקשה שמרחף מעלינו. אך טבעי הוא שאנו מקדימים ופונים אל "אבינו מלכנו", שכן אנו מבליטים את מערכת היחסים עליה אנו מתבססים כאשר אנו שוטחים את תחינתנו. הקב"ה הוא אבינו, ועל כן אנו מצפים ומייחלים לכך שאבינו יעזור לנו.
על רקע זה תמוה דווקא המשפט הפותח: "אבינו מלכנו חטאנו לפניך". ראשית, אין כאן בקשה אלא הכרזה, שלכאורה אין מקומה בסדרת הבקשות שבאה אחריה. ושנית, מה המקום להקדים את המילים 'אבינו-מלכנו' לאמירה זו?
כדי להבין עניין זה נקדים ונעיין באחד הפיוטים מן הסליחות:1
מחי ומסי, ממית ומחיה, מסיק מן שאול לחיי עלמא.
ברא כד חטי, אבוהי לקיה, אבוה דחייס אסי לכאבה.
עבדא דמריד ונפיק בקולר, למריה תאיב יתבר קולריה.
ברך בוכרך אנן וחטינן קמך, הא רויה נפשין בגדין ומרדין,
הא עבדך אנן ומרדנא רמך, הא בבזיתא ושביא, והא במלקיותא.
בבעו מינך, במטו מינך, ברחמך דנפישין, אסי לכאבין דאתקפון עלה
עד דלא נהוי גמירא בשביא.
סליחה זו, הנאמרת בסוף סדר הסליחות בנוסח המקובל, הוא בקשה יפה של האדם לאחר אמירת הווידוי. בשלב אמירת הווידוי האדם מודה שחטא, ועכשיו אין לו בעצם פתחון פה לבקש מחילה או הקלה בעונש. כעת הוא כבר מודע למה שעשה ומבין שהייסורים הבאים עליו הם עונש המגיע לו בצדק. בנקודה זו, כאשר האדם פונה אל ה' ומבקש רחמים, הוא אינו מבקש אותם בזכותו, אלא בזכות האבות או בזכות הבטחת של הקב"ה ומידת רחמיו.
הקטע לעיל הוא מעין התמודדות עם הבעיה של בקשת רחמים על אף העונש הצודק. יש בתפילה הזו חן רב, מעין ילד מבויש המרים את עיניו לאביו ואומר בקול רפה – אני יודע שאני לא בסדר ואני מבקש סליחה. הבן אינו טוען שלא מגיע לו עונש; ההפך הוא הנכון – הוא חוזר ואומר "חטאנו לפניך". אך הוא אומר גם – אב שחס צריך לרפא את הבן מהמכה. אין הוא מבקש לוותר על המכה אלא להמשיך לאהוב את הבן גם לאחר המכה ולמרות המכה. אנו פונים אל הקב"ה ואומרים: למרות כל העבר שבו אנו חטאנו והתרחקנו ואף נענשנו – אין אנו רוצים לוותר על כל מערכת היחסים. אנו רוצים להמשיך להיות הבן האוהב והנאהב על אף החטא והעונש.
מערכת יחסים זו אכן אופיינית למערכת המשפחתית, בה הבן הסורר תמיד מוצא את מקומו בחיק המשפחה. קשה לנו לדמיין מציאות בה ה'חטא' יגרום לנתק כל כך חריף עד שההורים לא יהיו מוכנים לקבל חזרה את בנם. גם אם לא סלחו לו על המעשה או על דרך החיים בה בחר – הם ילמדו לחיות יחד בשיתוף מחודש. הבקשה שאנו שוטחים היא שעל אף הצורך הברור בעונש, יהיה זה אבינו הקב"ה אשר ירפא את פצעינו, שלא יזנח את הקשר בינינו, שלא ייתן לנו למות בכלא הרחוק, שייזכר באהבתו אלינו ועל אף החטאים, ועל אף המרחק הרב בנוצר בינינו – שיעורר את אהבתו, ישבור את מוטות הגלות, יוציא אותנו מן הכלא ויחזיר אותנו מן הגלות.
כך גם ב'אבינו מלכנו', אנו פותחים דווקא באמירה ש"חטאנו לפניך", ואף על פי כן אנו רואים בקב"ה את אבינו מלכנו. המעמד איננו מעמד של וידוי, אלא של בקשה – שלמרות ההכרה בחטא אנו רוצים להמשיך ולהיות במערכת יחסים של אב ובן. בקשה זו היא אולי הגדולה ביותר שהאדם מבקש, והיא מהווה גם את הבסיס המוסרי לשאר הבקשות שברשימה. כיון שאני רוצה להמשיך להיות הבן אני מרשה לעצמי להתייחס לקב"ה כאב, ולבקש את בקשותיי.
אמנם רחוקים אנו מהשלמות ומכירים אנו בחטאינו, אך בכל זאת אנו בנים, ופונים אנו אל אבינו שבשמים – שיושיע אותנו, ושתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה.
הערות שוליים:
תרגום: מביא (את החולה) ומרפא, ממית ומחיה, מעלה מן השאול לחיי העולם. כאשר בן חוטא אביו מלקה אותו – האב שחס על בנו מרפא אותו. עבד שמורד, יוצא בקולר – האדון שרוצה שובר את הקולר. בנך בכורך אנחנו, וחטאנו לפניך והרוותה אותנו בגדין ובמרורים. עבדך אנו, ומרדנו לפניך, ואלו בבזיון ובשבי ואלו במלקות. בבקשה ממך, ברחמך המרובים, רפא את הכאבים החזקים הבאים עלינו עד שלא ניגמר בשבי. ↩︎
