"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ), ועל כן חובת האדם בעולמו היא תיקון חטאיו. אך כיצד אמור בעל התשובה להתייחס לחטאיו? האם נדרש הוא להתנתק מעברו, למחוק פרקים מסיפור חייו? בדרשה שלפנינו קורא הבא"ח לכל אדם למנף לעבודת ה' את כל כוחותיו וכישרונותיו – גם את הכוחות שגילה בחטאיו.
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". נראה לומר בסיעתא דשמיא בהקדים מה שכתב הרב שמן המור זכרו לברכה דף צג, בביאור מאמר רבותינו זכרם לברכה "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", ופירש הענין על דרך מה שאמר הנביא שובו לאשר חטאתם לו, כי הכתוב בא להורות דרך אל בעלי תשובה, איך להתרצות לפני קונו שתהיה תשובתו של האדם מתקבלת [...] כי העובד עבודת ה' כל ימיו, הגם כי באמת זה נפשו זכה וטהורה עם כל זה לא ישיג הצדיק לעובד את ה' באותה עבודה, אשר אותו בעל התאווה עובד את עצמו למלאת תאותו. וכאשר יתהפך לב זה הרשע בעל התאוה, וירצה מעתה בכל ליבו לעבוד את השם יתברך, יודע הוא כי לא יצא ידי חובתו, עד יעבוד בדרך העבודה אשר ליבו בגשמיות והיה אדם העושה בשלו. ועתה לא יכבד עליו כל כך אם נאמר לו ללמוד כל הליל, כי הוא יודע בעצמו כמה לילות עברו עליו, שלא טעם טעם שינה, והיה יושב ושוחק בקארטי"ן [קלפים], גם לחם לא אכל [...] ולזה אמר "שובו לאשר העמיקו סרה" [ישעיהו ל"א, ו] וכו', ולזה אמר "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", והיינו כי בעלי תשובה מעשיהם הראשונים יסבבו להם דרך נפלא בדרכי העבודה וכו'.
מן הפסוק "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א', ב) לומד הבא"ח שכל אדם צריך להקריב מעצמו לה', ולכל אדם כוחות נפש אותם הוא נדרש לרתום לעבודת ה'. הבא"ח צועד בעקבות דרשתו המפתיעה של הרב מרדכי רוביו, בעל 'שמן המור',1 על מאמר חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות, לד ע"ב).
מימרא זו, אשר שימשה בהגות היהודית להאדרתם של בעלי תשובה, נומקה בדרך כלל בכך שבעלי תשובה מתאמצים יותר מן הצדיקים. דרכם של בעלי התשובה ממחוזות החטא אל היכלי התשובה, ארוכה יותר מזו של הצדיקים המקיימים את מצוות התורה בטבעיות וללא מאמץ, ומכאן גדולתם.
הרב רוביו, שהבא"ח מצטט מדבריו, פותח נתיב חדש בהבנת המימרא. לדעתו, יתרונו של בעל התשובה על הצדיק נובע דווקא מיצרו ותאוותיו. כשהחוטא, פורק העול, שב בתשובה, הוא אינו הופך את עורו בן לילה: הוא נותר עם עצמיותו, עם תאוותיו וכישרונותיו שהתגלו בימי חטאו. לעומתו, הצדיק, אשר ציית תמיד לצו האלוהי והכפיף את עצמו לצו ה', מעולם לא נתן דרור לאישיותו – ולפיכך אינו מכיר אותה במלואה. דבריו של הרב רוביו נוקבים – בעל התשובה, ולא הצדיק, זוכה להיכרות מלאה עם כוחותיו וכישרונותיו, ועל כן דווקא הוא מסוגל לגייסם לעבודת ה' ולהגיע לדבקות גדולה יותר.
בהמשך הדרשה מדמה בעל 'שמן המור' את החוטא לבעל עסק עצמאי ואת הצדיק לעובד שכיר.
ועוד זאת לו כי הוא זוכר כל ענייני תאותו, כמה חקר והעמיק בחריצות והשתדלות של עניינים ההם, וכמה תחבולות עשה בערמה להשיגם. ועתה בשובו אל ה' יחפוץ להזדרז עם אותו החשק והזריזות שהיה עושה מקודם בשלו. במאמר "עשה רצונו כרצונך" [אבות ב, ד], רוצה לומר בעסק עצמך.
מדוע עדיף העצמאי על השכיר? יתרונו הוא בכך שהוא בעל 'ראש גדול'. העצמאי יוזם וחושב על העסק שלו אף מעבר לשעות העבודה, ומחפש כל הזמן דרכים יצירתיות לפתח אותו. לעומתו, השכיר עסוק במלאכתו ומבצע אותה נאמנה, אך כיון שהעסק אינו שייך לו, הוא אינו חש מחויבות טוטאלית להצלחתו. עליו נאמר "כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו" (איוב ז', ב). נוכל להציע גם דימוי אחר להבנת העניין: החייל הפשוט בצבא סובל מן החום והקור, עייף משעות שינה מועטות, ורעב בכל עיכוב בזמן הארוחה. המפקד לעומת זאת אינו חש בכל אלה. אך לא משום שהרעב אינו רעב והעייפות אינה עייפות, אלא משום שהוא רואה עצמו אחראי על ביצוע המשימה וצרכיו נדחקים מפניה.
הנמשל חריף מאוד. הצדיק פועל רק על פי צו ה', ולפיכך חייו מוכתבים לו מבחוץ – התורה והמצוות מנחים אותו כיצד לפעול. לעומת זאת, החוטא שעבד את עצמו ועשה ככל העולה על רוחו – כאשר הוא שב אל אלוהיו, הוא יודע מהן יכולותיו, מהם כישרונותיו ועד כמה יש בו הכוח להתאמץ. בעל התשובה פועל באופן מדויק יותר, ומשלב בעבודת ה' את כישרונותיו ואת רצונותיו מתוך קדושה. מדבריו של הרב רוביו, עולה שתשובתו של החוזר בתשובה, המבלה את ימיו בלימוד בפינת בית המדרש, אינה תשובה מעולה. תשובה שאין בה מימוש מלא של כל כוחות האישיות אינה שלמה. בעל התשובה נדרש לנהל דיאלוג עם עברו. הוא לא יתכחש לחטאיו, אלא ישאל את עצמו: אילו כישרונות נתגלו בי בחטא? כיצד אוכל לגייסם לעבודת ה'?
נדגים את דברינו. אמן בעל כישרון שירה או הצגה יוצאי דופן שחזר בתשובה ועזב את העולם הבוהמייני שבו היה שקוע, יכול לשבת כל ימיו ספון באהלה של תורה בין הספרים. אך אם הוא נוהג כך הרי אף שהוא בעל תשובה, מכלל חטא לא יצא: חוטא הוא כלפי עצמו. עבירותיו חשפו את כישרונותיו, שאותם הוא חייב להביא כעת אל תוך עולמה של תורה. נדרש הוא ליצור בטהרה, לדבר ולא לשתוק, לשיר ולא לידום, להופיע ברוב עם, ולא להסתתר בינות ספרי הקודש. משתיקן את דרכיו יש בידיו כלים שאינם מצויים בידי הצדיק שלא העז מעולם לפעול כנגד רצון ה', ובכך לחשוף את רצונותיו ויכולותיו. בעל התשובה נדרש, אם כן, לתקן את דרכיו מתוך כישרונותיו שנתגלו בו בעת שחטא!
דברים אלה נכונים גם בעבודת המידות. ציניות היא מידה רעה שיש לצמצמה. הציניקן מאמץ לעצמו נקודת מבט חיצונית, לועגת, המתמקדת בחולשות האחר. היא אינה מאפשרת דיבור ישיר וכן, ולפיכך מונעת כל אפשרות לתיקון. אך דבריו של הרב מרדכי רוביו מאירים את הדברים אחרת. עלינו לשאול את עצמנו: מהם כישרונותיו של הציניקן? הוא בעל כושר אבחנה, לשונו חריפה, יש לו חוש תזמון מדויק להפליא, יכולת לקלוט הלכי הרוח ועוד כהנה וכהנה. על ציניקן המבקש לתקן את דרכיו לראות סגולות אלו ולממשם בקדושה. הרבי מקוצק, על דרך המשל, יכול היה להשפיל בני אדם בלשונו החדה כתער, אך זו שימשה אותו בקדושה לחידוד רעיונותיו הרוחניים ולהצבת דרך לתיקון העולם.
מדברים אלה עולה שהחזרה בתשובה של כל אחד ואחד צריכה להיות ייחודית לו: שכשם שפרצופי בני האדם שונים זה מזה, כך חטאיהם שונים זה מזה. על כל אדם להכיר את הצליל המיוחד שלו ולרתום אותו לעבודת ה'. תשובה מלאה אינה באה מתוך בריחה מן העבר ומן העבירה, אלא דווקא מתוך דיאלוג איתם. כמדומני שבכך מתקיים מאמר חז"ל "כל דעביד רחמנא לטב עביד" [תרגום: כל מה שעושה ה' – לטובה עושה] (בבלי ברכות ס, ב). החטא הוא דבר שלילי, ויש לתקנו. אולם מרגע שנעשה הוא יכולה לשמש מקפצה להתפתחות רוחנית.
על גבי דבריו של הרב רוביו מציב הבא"ח קומה שניה, ואת המשימה שהציב הרב רוביו בפני החוזר בתשובה הוא מציב בפני כל אדם, בכל מרחבי החיים. הבן איש חי מבסס את דבריו על רבן יוחנן בן זכאי ור' עקיבא, שעסקו במלאכה ומסחר בארבעים שנותיהם הראשונות, ולאחר מכן למדו ארבעים שנה, ולבסוף לימדו ארבעים שנה. הבא"ח תוהה: מדוע ארעו כך הדברים? האם לא היה טוב יותר לעולם אם היו אם היו עוסקים בתורה גם בשנותיהם הראשונות?
וכפי האמור מובן הדבר, דאדרבה מחמת שעסקו ארבעים שנה הראשונים בעסקים הגופניים, נתעלו עסקיהם הנפשיים שהיה להם בשמונים שנה, מאה ידות באיכותם. כי על ידי שקדם עסק הגופניי לריב"ז בפרקמטייא בארבעים שנה הראשונים, אשר היה הטבע מכריחו לעשות בו השתדלות בכל כוחו ועוצם ידו, בחריצות וזריזות גדולה, נתלמד להתנהג כך אחר כך בעסק הנפשיי כפלי כפליים. וכן היה אצל רבי עקיבה גם כן, שהיו נושאים באותה שמונים שנה בעסק הנפשי קל וחומר בדעתם, מן עסק הגופניי שהיו עוסקים בו בתחלה באותם ארבעים שנה הראשונים. וכאשר פרשתי בסיעתא דשמיא במאמר 'בת בתחלה סימן יפה לבנים'...
ובזה יובן "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – פירוש יקריב הנהגה וסדרים מכם, כלומר מן עסקים הגופניים השייכים לכם, שאתם עוסקים בעסקי הגוף שלכם מהם יקריב קרבן לה', דהיינו בעסקים הנפשיים של תורה ומצות שהם חלקו יתברך. שהאדם ילמוד החריצות וזריזות והשתדלות לעשותם בעסקים הנפשיים, שהם חלק עבודתו יתברך, מן חריצות וזריזות והשתדלות שעושה בעסקים הגופניים. וכמו ענין המשל הנזכר לעיל, שבחר העשיר להביא בחנותו אדם שהיה עוסק בעסקי עצמו, כדי שגם בעסקי העשיר יעסוק כאשר עוסק בשלו.
לפי הבא"ח, העובדה שגדולי התנאים היו בעלי מלאכה בראשית דרכם ועבדו במשך ארבעים שנה, היא שאפשרה להם להפוך לגדולים בתורה. הם, שהיו מורגלים בעמל ובעבודה, יכלו למצות את כוחם עד תום בבית המדרש. בכך מלמדנו הרב יוסף חיים שאף שיש ערך עצום ללימוד תורה, אין לראות בעבודה ובחיי החול דבר בזוי. לדבריו, בכל שלב בחייו, האדם נמצא במצב של לימוד והתפתחות. בכל רגע הוא לומד מהם כישרונותיו ומהם חסרונותיו, היכן ובאיזו מידה הוא אחראי למעשיו ועד כמה הוא עיקש במימוש תכניותיו. הוא מפתח את כוחותיו לצורך עבודתו ועסקיו, אך מכין בכך את עצמו ללימוד התורה ולחיים הרוחניים.
נשים לב: הבא"ח אינו הופך את כל החיים לקודש. הוא מבדיל בין מלאכה ללימוד תורה ובין חיי שעה לחיי עולם, אך הוא מקפיד לתת מקום חשוב גם לעיסוק בענייני השעה. הוא מוצא בעיסוק זה הזדמנות למפגש של האדם עם עצמו, ועל כן מייחס לו חשיבות בעבודת ה'.
דבריו של הבא"ח ממתנים את חריפותם של דברי הרב רוביו, אך גם מרחיבים אותם: לפי הבא"ח האדם אינו צריך לחטוא על מנת להכיר את עצמו, את כוחותיו וכישרונותיו הוא יכול לפגוש גם במקום ניטרלי. השהות מחוץ למרחב הקדושה, בעולם החולין, מאפשרת את מידת החופש הנצרכת למפגש של האדם עם רצונותיו ויכולותיו. החיים כוללים הזדמנויות רבות למפגש של האדם עם עצמיותו, דווקא בסיטואציה שבה הוא אינו כופה על עצמו את המצוות. כאשר אדם יוצא לעבודה הוא יכול להבחין האם כוחו גדול בדיבור או במעשה. במשחק כדור יכול הוא לעמוד על מידת שיתוף הפעולה שלו עם אחרים, האם הוא בעל יכולת הנהגה או שמא כוחו במשחק אישי. דווקא כאשר נוכחותו של הקב"ה סמויה מן העין, עומד האדם על אישיותו, ומתוך היכרותו עם עצמו הוא יכול לבוא לפני ה' במלוא כוחו ואונו ובכל עוצמת כישרונותיו.
האדם נדרש לדיאלוג עם עצמו על מנת להבחין בכישרונותיו הרבים ולממשם. את כוחותיו מכיר האדם ברגעי כישלון וחטא כמו גם ברגעי החולין. כל אלו הם חלק בלתי נפרד מעולמו של האדם, ויש בהם פוטנציאל להתעצמות רוחנית.
- מאמר זה הוא חלק מספר שערי חיים – עיונים בתורתו של הבן איש חי, העתיד לראות אור בקרוב. פורסם לראשונה בחוברת 'שערי חיים'.
הערות שוליים:
הרב מרדכי רוביו שימש רבה הראשי של חברון בסוף המאה השמונה עשרה. היה מחכמי ישיבת ׳כנסת ישראל׳ ועמד בראש ישיבת ׳חסד לאברהם ואמת ליעקב׳. הרב רוביו היה מהוגי רעיון מכירת הקרקעות לגוי בשנת השמיטה. השו"ת ׳שמן המור׳ הודפס על יד בנו בליוורנו בשנת תנ"ג (1793). הקשר בין הרב יוסף חיים לעיר חברון הוא עמוק. הרב אליהו סלמאן מאני (1818–1899; בגדאד-חברון), שהיה רב־חבר שלו, עבר מבאגדד לחברון שם שימש רב העיר. הבא"ח מזכירו פעמים רבות בספריו כשהוא פונה אליו לבירור מנהגי חברון וירושלים. הבא"ח אף ביקר את הרב מאני בחברון. ↩︎
