לרב לבנון שלום וברכה!
אני מלמד בישיבת שילוב. בישיבה שלנו מחנכים את התלמידים שלא לצאת בזמן שנשים שרות. כך היה בקורס הקצינים האחרון, בזמן שיצאו תלמידים מישיבות שונות כששרו נשים, תלמידנו לא יצאו. זה לא היה בגלל קלות דעת וזלזול בהלכה אלא מתוך עמדה ברורה ומכוונת ששמה את הדגש על מרכיבים אחרים בסוגיה זו. יש לנו כמה סיבות להנחיה הזאת. לא לכבודה של תורה לנהל את הדיון החשוב הזה על הבמה הזאת, על כן נשים בצד את הדיון ההלכתי שיש בו פנים לכאן ופנים לכאן ונתמקד בפנים הציבוריות של הויכוח הזה.
אני מאמין שהמאבק שלך מוצדק. זכותו של אדם, גם בהיותו חייל, לקבוע לעצמו אם הוא שומע שירת נשים או שלא שומע. על הצבא להבחין בין תרבות והווי לבין משימותיו המרכזיות, היינו בטחון ישראל, ולהיות מודע לכך ש אנו חברה רב תרבותית. מה שמעלה את המורל אצל אחד מוריד את המורל אצל האחר. כמובן שיש דברים שצריכים להיכלל בסל התרבות והם חלק חשוב מהכשרת החייל. על הצבא לעמוד עליהם ולחייב כל חייל להשתתף בהם, למשל ביקור ביד ושם או באתרי גבורה שונים. הרגישות הזאת לעולמות התרבותיים השונים שכבר נוכחת בחברה הישראלית, הגיע הזמן שתעבור את הש"ג ותיכנס לצה"ל.
אין לנו את האפשרות לוותר על תלמידי אלון מורה והראלי בחיפה ועל כן עלינו להכריח את צבא העם להמשיך ולהיות כזה, לאפשר לקבוצות השונות לחיות טוב בבית אחד. על הצבא להמשיך ולדאוג למשותף ובו בעת לאפשר יחוד. אל תכפו תפילה ואל תכפו שירה!
הייתי שמח לתמוך ולעזור לך במאבק על שירת נשים בצבא אבל לצערי הובלת את הויכוח לטיעונים שקשה לעמוד לימינך. אסביר את דברי. אני מניח ששנינו מאמינים שהשרות הצבאי הוא מצווה גדולה ומיוחדת שדורנו זכה בה. אנו רוצים לראות בצבא בית של כולנו – דתיים, חילונים, אלה ואלה, בעלי דעות שונות ומגוונות ועל כן זו מצווה מורכבת מאוד. זו מדינת ישראל שאנו שמחים בה, היא ראשית צמיחת גאולתנו וזה הצבא שאנו גאים בו. לכל אחד מאתנו יש הסתייגויות מדברים אלו או אחרים, בשנים האחרונות אנו מרגישים עד כמה החברה שלנו על סף קריעה, הלכידות הולכת ונמוגה. אחריות לכלל ישראל מחייבת אותנו לשקול לעומק העלאת נושאים שנויים במחלוקת העלולים לפלג. ואם כן אז כיצד, באיזה טון ובאיזה סגנון. עלינו לחשוב האם אנחנו מובנים לחברה הישראלית. (נדמה לי ששירת נשים וקול באישה ערווה אינם מובנים עד כדי מעוררי גיחוך.)
אינני יכול לעמוד לימינך לנוכח הביטויים שנאמרו בשמך. אינני יכול לקבל את השימוש ב"ייהרג ועל יעבור" על דברים השנויים במחלוקת. אינני יכול לקבל שמדינת ישראל 'מעבירה על דת' שאז גם על "ערקא דמסנא" – דברים קטנים – יהיה חייב להיהרג. מדינת ישראל איננה מעבירה על דת יהודית גם שנעשים דברים שאני מתנגד להם הלכתית! יכול להיות שהיא מכשילה, אבל לחלוטין איננה מעבירה על דת. אינני יכול לקבל אמירה שלשמוע שירת נשים בצבא הוא בגדר יהרג ואל יעבור. במצבים מסוימים היא אכן אסורה הלכתית אבל מכאן ועד "ייהרג ועל יעבור" המרחק הוא רב.
ברמה החינוכית, המשמעות הרחוקה הנגזרת מהאמירה שלשמוע שירת נשים עומדת בגדר של ייהרג ואל יעבור יכולה להוביל לכך שתלמיד שלך יעלה בדעתו שהחבר שלו, זה שלא יצא החוצה ושמע נשים שרות, זה שסוחב איתו אלונקה או ששוכב איתו במארב, הוא כל כך רחוק ממנו כיוון שהוא עובר על "יהרג ואל יעבור". תחושת האחווה בצבא היא בגדר פיקוח נפש ולמימושה של אחווה זו אנו נדרשים לוותר על הקיום של מהדרין מן המהדרין, כי אנו מדקדקים בפיקוח נפש גם אם אתה צודק לחלוטין במאבק צריך להביא בחשבון את הלכידות של היחידה. אינני מתכוון שתלמידך צריכים לשמוע שירת נשים, אני מתכוון לטון ולסגנון שבו אמרת את הדברים. אמרת דברים לתלמידך שזו חובתך אבל בלי משים נקטת עמדה פוסלת על החברים שלהם! למאבק כזה לא נהיה שותפים אע"פ שהוא מוצדק.
הנמכת הלהבות, כלומר שאתה לא תדבר על העמדה מול כיתת יורים והצבא ייקח בפרופרציות הנכונות את המקום של שירת נשים יוכלו להביא את הפתרון הנכון. אם היית ממקד את הדיון בשאלת הזכיות היית מוצא להפתעתך מעגל תמיכה גדול ומפתיע! אתה בחרת בסגנון אחר שמזכיר את השפה החרדית הסגנון הזה מונע ממני להשתתף אתך במאבק.
אני התגייסתי כשנה אחר מלחמת יום הכיפורים. שרתתי בסיני ובאותה תקופה היו מגיעים אומנים רבים לבדר את החיילים. היה ברור שההליכה להופעה נתונה לבחירה חופשית של החייל כיוון שהיה ברור שמתחשבים ברגשות של החיילים. גם כשמעצבים טכס וכל אירוע אחר אפשר להתחשב ברגשות של חיילים שבאים ממקומות שונים. התחשבות היא ביטוי לעוצמה ולא חולשה.
שמואל ריינר
מעלה גלבוע
