א. בימים קדמונים מאוד, עוד בטרם נַהגה תפילה בציבור, ובטרם נפסק שיש לסמוך גאולה לתפילה – זמן קריאת שמע של שחרית החל עם אור ראשון, "משיכיר", והסתיים (!), כדעת חכמים, עם הנץ החמה (משנה ברכות א, ב). כך שכשקם אדם בבוקר, כמובן טרם עלות החמה – מיד בירך את בוראו "יוצר אור".
ב. עיקר הברכה הוא כעין ברכת הנהנין – הודאה לה' על האור. אבל יתרה מזה יש בה. כדברי המדרש (סוף דברים רבה):
... לפי ש[הרשע] בחייו חשוב כמת. מפני מה, שרואה חמה זורחת – ואינו מברך יוצר אור, שוקעת – ואינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך. אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר.
החי נותן אל ליבו. רואה חמה בזריחתה – וכולו חש באור העולם. רואה חמה בשקיעתה – ומרגיש את יד ה' בדבר. ושאינם שמים לבם לזאת – הרי חיים הם בלא לחוש. כמת.
ג. בזריחת החמה אנו מודים לאל הטוב על האור. אך מה נברך על שקיעתה? האור נמשל לטוב, והלילה להיפוכו. כדברי הנביא (ישעיהו מ"ה, ד): "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ / עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע". לכן לא נברך בשקיעת החמה "בורא חושך". אולם נשבח את הקב"ה על החלפת הטוב והרע, שהלא כל ייחודו של האור אינו ניכר אלא על פני החושך. אם הכל קדוש – דבר אינו באמת קדוש. לכן ייחודו של הערב הוא: "משנה עִתים ומחליף את הזמנים ... גולל אור מפני חושך, וחושך מפני אור". ובדומה בשבת: על כניסתה אנו מברכים "מקדש השבת", וביציאתה לא נודה על עצם החול, אלא על ההבדלה בין הקודש לבין החול.
ד. גם כיום, כשרובנו ישנים בפתיחת שערי מזרח, ולא זאת בלבד, אלא נתגבש הסידור המקדים "הלל שבכל יום" להודאה על האור - עדיין מקום צריך להיות בלִבּנו ליופיו של האור ולעוצמתם של המאורות. חי יחשב רק הרואה חמה בזריחתה ומיד מתמלא ליבו הודאה: "ברוך אתה ה' יוצר המאורות!".
