פעמיים בשנה אנו מייחדים זמן להיזכר במוראות השואה, בעשרה בטבת וביום השואה והגבורה. המפגש עם השואה עשוי להיות משמעותי ביותר אם ניקח ממנו משהו לחיים שלנו ולא נסתפק בשמיעת סיפורים קשים וכואבים ככל שיהיו וסיפורים.
גם צעירים במרחק של ששים וחמש שנה יכולים להפיק לקחים. לקחת משהו מהשואה לחיים. לקיחה זו היא סוג של הנצחה ואפילו נקמה. הפרשנות הפשוטה של נקמה בהקשר השואה זה לתפוס נאצי ולהרוג אותו. אני מבקש להציע סוג של נקמה אחרת שהיא גם תגובה נפשית אחרת, המוטלת על כולנו!
הלקח שלי הוא בתחושת התיעוב כלפי כל דבר שקרה בגרמניה ובאירופה בשנות החושך. מהדברים הקטנים ועד הדברים הנוראיים. מפולחן האישיות, זלות ערך החיים, ועד רדיפת והשפלת האחר. אלו רק חלק מהדברים שאיני יכול להשלים איתם ולקבל אותם אף לא בצורה חלקית. חוקי ירושלים צריכים להיות תמונת המראה ההפוכה לחוקי נירנברג המפלים את האחר ושוללים ממנו זכויות. עלינו כבני בניהם של קורבנות הנאצים להציג את העולם ההפוך! דווקא בגלל שסבי וסבתותי נספו על ידי העולם הנורא זה אני חייב להקריב קורבן על מנת שיבנה עולם הפוך. זה לא פשוט להילחם ברשע באמצעות התמימות של מתקני עולם, אבל זו המלחמה האמיתית!
אני חש שיש בזה גם נקמה. הנקמה תכליתה למחוק מהעולם את הרשע, או לפגוע בזה שפגע בי או בקרובי. אני רוצח את זה שרצח את אחי. אבל יש נקמה אחרת, שאני בונה עולם אחר שבו אני מוחק את הרשע, בחינת יתמו חטאים מן הארץ, חטאים ולא חוטאים.
היום שהחיפוש אחר פושעי המלחמה ההיא הופך למיותר, כיוון שרק מעטים נותרו בחיים, עלינו לחפש נקמה אחרת. תגובה מסוג אחר היא להניף דגל של אהבת אדם באשר הוא אדם. אנושיות מלאה בחמלה ורחמים על כל בריותיו של הקב"ה. "הלקח" הזה עומד היום בסכנה. בשם התורה נאבקים באחר באשר הוא אחר, אוסרים אף להשכיר לו בית כך אנחנו מוצאים את עצמנו דומים יותר ויותר לשנואי נפשנו.
אינני מכיר את כל מה שקורה היום בצפת. אך כשאני שומע על איסור גורף להשכיר בתים לערבים בתרגום הפנימי שבלב זה מתורגם למה שקרה בתקופת השואה. בזיכרון המשפחתי שלי זו הלגיטימציה לגרוש שגירשו את סבי וסבתותי מפרשוב שבצ’כוסלובקיה. אם יבוא משהו ויגיד אינני מסכים שעבריינים יגורו בסביבה שלי, אני מסכים איתו בתנאי שההתנגדות היא לעבריינים בין אם הם ערבים בין אם הם יהודים. אבל כשהאמירה הזאת נאמרת רק על ערבים היא דומה מאוד למה שנאמר בגרמניה לפני כשבעים שנה "רק לא יהודים".
לעיתים אני מהרהר לעצמי אילו היינו דואגים לערביי ישראל לתשתיות לחינוך ראוי אולי תמונת המצב הייתה שונה. אם אום אל פאחם הייתה נראית כמו עפולה הקרובה לה. יתכן ואז לא הייתה נהירה של ערביי ישראל לערים היהודיות הייתה מתמעטת. והבעיות האמיתיות שמונחות לפתחנו בצפת בנצרת ומקומות אחרים לא היו מתעוררות ואם היו מתעוררות אז בהיקפים קטנים יותר. העמדה השוללת זכויות מהאוכלוסייה הערבית יוצרת בידיה את הערים המעורבות . מציאות שהמנהיגות של שני העמים איננה רוצה בה.
אינני מתייחס כאן לדיון ההלכתי אבל כל מי מעמיק בסוגיה זו מעבר לשו"ת SMS. יודע שהשאלה מורכבת ואין בה פסיקה חד משמעית לאיזה גויים מתייחס איסור "לא תחונם". ויש פנים לכאן ופנים לכאן ועל כן צריך להביא בחשבון היבטים נוספים של קידוש וחילול ה', כיצד ניתפס בעולם וכו'.
"מדינת ישראל שהיא יסוד כסא ה' בעולם" (אורות, קס) הבטוי האלוקי של מדינה הוא בהיותה מוסרית! מוטלת עליה האחריות להתנהלות מוסרית שיראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו. הרב עמיטל זצ"ל היה נוהג להגיד כי השואה היא חילול ה' נורא ועל כן תיקונה הוא על ידי קידוש ה' שלנו בהתיחסות שלנו אל "האחר".
אנחנו מחויבים למימוש של דברי הרמב"ם בחיינו:
ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. (סוף הלכות עבדים)
אנחנו שואפים למדינה שלא דבק בהתנהלותה רבב של גזענות שנאת האחר אלא אהבת אדם באשר הוא אדם. מדינה של יושר והגינות לכל וצדק וחסד לכל.
