ישנם רגעים בודדים בחיי בהם אני חש בוש ונכלם כיהודי מאמין, איש המחויב להלכה, הנושא תואר רב. אחד מרגעים אלו הוא כאשר אני רואה את פסק ההלכה של הרבנים האוסרים באופן קטגורי למכור או להשכיר בית לגוי בארץ ישראל. פסק הלכה זה הוא בעיני מעוות מבחינה הלכתית, פגום מבחינה מוסרית ואנושית ויש בו חילול שם שמים ברבים.
כל איש המצוי, ולו במעט, בעולמה של הלכה, יודע כי ניתן לצטט פסוקים, מאמרי חז"ל ופסקי הלכה על מנת לבסס כמעט כל עמדה שהיא. יש באוצר הבלום של תורתנו אמרות בהלכה ובאגדה הנותנות ביטוי לכיווני מחשבה שונים ומנוגדים, לזמנים שונים ולנסיבות משתנות. גם ביחס לגויים ניתן למצוא, מחד גיסא, אמירות המשקפות את הזרם המרכזי שנתקבל במסורת ישראל כגון "חביב אדם שנברא בצלם" וכיו"ב, ומאידך גיסא, מופיעה במקורותינו גם האמירה "טוב שבגויים הרוג" (ונאמרה כנראה בנסיבות קיצוניות מסוימות בו היינו נתונים תחת מגפם האכזרי של הרומאים). חכמתם של רבנים ומנהיגים בישראל בכל הדורות הייתה לפסוק הלכה שהיא נכונה בזמן הזה ובמקום הזה בדרך שתהיה מחויבת לאמת התורנית מצד אחד ומרבה קידוש שם שמים מצד שני.
ביחס למכירת בתים בא"י או השכרתם לגויים, כבר פסקו גדולי הרבנים בדורות האחרונים, ובראשם הרב הרצוג, הרב הראשי הראשון לישראל, שהאיסור "לא תחונם" הכתוב בתורה ונפסק בהלכה, אינו יכול להתייחס למציאות שלנו כמדינה יהודית דמוקרטית החברה במשפחת העמים, ואשר התחייבה קבל עולם ומלואו לתת שוויון לאזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין.
כאיש הגליל אינני מתעלם מהבעיה האמיתית הקיימת במקומות מסוימים והדורשת פתרונות ברמה הלאומית. הדאגה לאופיה היהודי של מדינת ישראל היא דאגה אמיתית, במיוחד נוכח קולות שונים מבית ומחוץ המערערים את על זכותנו לבית יהודי לאומי. עם זאת, עלינו לזכור שאופיה היהודי של המדינה נבחן בראש וראשונה באמצעות המבחן המוסרי. עשרות פעמים מזהירה אותנו התורה על אהבת הגר. "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים".
שומה עלינו, כעם שסבל במשך דורות רבים מאפליה ומגזענות, להיות דוגמא ומופת ביחס הגון כלפי המיעוטים החיים ביננו. זו דרכה של תורה ודרכה של הלכה מקדמת דנא, וכפי שכותב הרמב"ם בנושא אחר: "שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם". כל מי שיקרה בעיניו תורת ישראל, צריך להתקומם ולמחות כנגד פסק הלכה מעוות זה. על כגון זה נאמר "במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב".
