אחד ההישגים החשובים של מדינת ישראל, ואולי גם אחת המטרות שלה, הוא קיומו של הקולקטיב היהודי. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה היהדות ממשיכה לגדול: לעומת מקומות אחרים בעולם שבהם יש תופעה רחבה של התבוללות, בישראל מתקיימת יהדות חיה ותוססת, ותופעת ההתבוללות נדירה מאוד.
הישג גדול זה, תוך כמה שנים, הולך ונשמט מתחת רגלינו. וזאת משום מה?
אחת התופעות החשובות והניסים הגדולים שקרו לנו בשנים האחרונות היא העלייה הברוכה מברית המועצות שהחלה בראשית שנות ה-90. כמיליון יהודים עלו לארץ ושינו את המפה במדינה מהרבה בחינות: כלכלית, ביטחונית, דמוגרפית... וזה באמת אחד הדברים החשובים שקורים במדינת ישראל. עם זאת, בתוך אותו גל עלייה גדול, כ-300 אלף איש שעלו הם יהודים מבחינת הזדהותם ומוצאם, כלומר, אחד ההורים או הסבים שלהם יהודי, אבל הם אינם יהודים לפי ההגדרה הדתית, שהרי אמם אינה יהודייה (כידוע, לפי ההלכה, היהדות נקבעת על פי האם).
עולים אלו מתערים בחברה הישראלית, גדלים כאן, הולכים לצבא, עוברים דרך מערכת החינוך הישראלית, והופכים לישראלים ויהודים לכל דבר בעיני עצמם ובעיני הסובב אותם, מלבד בעיני ההלכה. הם אינם יכולים להינשא כחוק במדינת ישראל, שהרי לעניין נישואין וגירושין תקף החוק הדתי. אמנם לעיתים מוצאים פתרונות למצוקות אלו, אך הבעיה העיקרית בעיני, ושאמורה להטריד כל אדם הדואג להמשכה של היהדות, היא שבימים אלו מתרחשים בישראל מאות רבות של נישואי תערובת. משמעות הדבר, שבמקרים שבהם האישה אינה יהודיה נולדים פה ילדים שהם יהודים בתודעתם, דוברי עברית, ילכו לצבא, אין להם אפילו מבטא, אך הם גויים לכל דבר. בכל שנה נולדים 3000–4000 ילדים מנישואין מסוג זה. אלו מספרים מדהימים. זאת אומרת שנוצרים פה תוך 10–20 שנה שני עמים: עם יהודי-הלכתי ועם שאינו יהודי-הלכתי. הנכדים שלנו לא יוכלו להתחתן, אלא אם יראו אילן יוחסין. זה אסון בכל קנה מידה. משמעות הדבר היא שחייבים למצוא דרך לפתור את בעיית העולים הלא-יהודיים בדרך של גיור. גיור כזה צריך להיות מקובל על הרוב הגדול של עם ישראל.
מקובל לומר שעל פי ההלכה יש לגיור שלושה מרכיבים בגברים ושניים בנשים: מילה לגברים, טבילה וקבלת מצוות לכולם. זה הקונצנזוס ההלכתי המקובל. לגבי מילה וטבילה בדרך כלל אין לגרים בעיה, זהו טקס חד-פעמי ובזה נגמר העניין. הבעיה טמונה במרכיב קבלת המצוות. באופן פשוט המשמעות היא שהאדם מתחייב לקבל תורה ומצוות, אך רוב רובם של הבאים להתגייר מעוניינים להיות יהודים כמו רוב רובה של החברה היהודית, כמו רוב שרי הממשלה, רוב חברי הכנסת, האלופים בצה"ל – יהודים חילוניים. במבט ראשון זו נראית דרישה מופקעת לחלוטין. למה אני צריך להיות יותר יהודי מראש הממשלה והנשיא?!
על כך משיבה הגישה ההלכתית-הקלאסית: זוהי ההגדרה ההלכתית! יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה, או התגייר. אם הוא נולד לאם יהודייה, הוא ממשיך להיות יהודי בכל מקרה, אפילו אם יפסיק לקיים מצוות. אם הוא מתגייר הוא נדרש לקבל על עצמו קיום מצוות. אמנם לפי רוב הפוסקים אם לאחר מכן הוא לא יקיים מצוות – הוא יישאר יהודי, אבל בעת הגיור הוא צריך לקבל מצוות.
הדבר הזה נשמע בלתי מתקבל על הדעת. קודם כל אני רוצה להגן על הגישה הקלאסית ולומר שזה לא כל כך בלתי הגיוני. אנו גרים בקיבוץ ויודעים שהרבה מהבעיות שימנעו מאתנו לקבל אדם מבחוץ, לא יגרמו לנו להוציא החוצה חבר קיבוץ. בכל מערכת תנאי הקבלה יותר קשים מאשר תנאי ההשארות בה.
ובכל זאת אקשה על טיעון זה: בסופו של דבר, עם יד הלב, כשאנו שואלים מהי יהדות היום, נאלץ להודות שהגיור הוא שער לבית, והבית השתנה. בעבר אחד המרכיבים המשמעותיים של היות אדם יהודי היה לשמור תורה ומצוות, קשה מאוד לומר זאת היום. צריכה להיות התאמה כלשהי בין הבית לבין השער. דלת של צריף היא לא כמו דלת של ארמון. אולי פעם חיינו בארמון והיום בצריף, או להפך... אבל צריכה להיות קורלציה ביניהם.
בנוסף קיים הטיעון המעשי, אנו לא יכולים לעודד אנשים לשקר. אנו מעודדים אנשים לומר שישמרו מצוות למרות שברור שזה לא מה שיקרה.
יתרה מזאת, כשבודקים לעומק את נושא קבלת המצוות בגיור נמצא שההגדרה נתונה לוויכוח. לפני מספר שנים הוציאו צבי זוהר ואבי שגיא ספר חשוב שנקרא "גיור וזהות יהודית". הספר נוגע במספר נקודות חשובות. לטענת החוקרים, הנכונה בעיני, לפי רוב הפוסקים, ההצטרפות בגיור היא לעם ישראל ומתוך כך לדת היהודית – "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". עם זאת בספר טוענים זוהר ושגיא טענה שאינה הגונה בעיני. הם סוקרים את המקורות ומראים שקבלת המצוות כלל אינה מופיעה כדרישה בהרבה מהם עד הפוסקים האחרונים, לכל היותר "מודיעים אותו מקצת מצוות קלות וחמורות...". על בסיס זה הם טוענים שקבלת המצוות אינה חלק מהותי והכרחי בתהליך.
לדעתי, טיעון זה אינו הוגן. ברוב המקורות שהם מביאים קבלת המצוות הייתה מובן מאליו, לא הייתה אפשרות אחרת. אדם שגר בפולין במאה ה-15 ורוצה להתגייר, ברור שכוונתו להצטרף לקהילה היהודית, כולל שמירת מצוות. זה לא היה חלק מהטקס אבל היה חלק בלתי נפרד מהתהליך. הסתייגות זו איננה מופיעה כלל בספר, דבר מאכזב משהו בעבודתם של שני חוקרים אקדמאים, המחקים בעצם דיון הלכתי-ישיבתי נטול הקשר תרבותי-היסטורי.
בנוסף חשוב לי להדגיש שעל פי המסורת ההלכתית גיור הוא דבר רציני, זו אינה החלפת בגדים. הגיור מצריך שינוי באורחות החיים. כניסה למהלך משמעותי שיש בו גם קבלת מצוות. השאלה היא מה נחשב קבלת מצוות ובשאלה זו יש מקום להגדרות שונות. ניתן להוכיח מהמקורות, שהכוונה איננה הצהרה שמכאן ואילך אני אשמור כל סעיף וסעיף בשולחן ערוך, אלא כניסה לתוך מהלך כללי של קבלת מצוות. מהו תהליך זה בדיוק? ישנן תשובות שונות בין הפוסקים. חלקם אומרים לפחות שבת, כשרות וטהרת המשפחה. למה דווקא מצות אלו? שאלה גדולה. אמנם אלו נושאים מאוד מרכזיים אבל עדיין מה גורם להעדיף אותם? בעיניי, במציאות שלנו, גם שלושת הדרישות הללו אינן תורה מסיני, ועל כך קיבלתי אישור מאחד מגדולי תלמידי החכמים בדורנו.
חשוב לציין את העבודה היפה של הרב אמסלם, ח"כ מש"ס, שכתב ספר משמעותי המוכיח שהפסיקה הספרדית מדורי דורות הקלה מאוד בהגדרת קבלת מצוות לגבי גיור, ובמיוחד בזרע ישראל. יש איש מפתח אחד, שלצערנו אינו אומר את דברו, וזה הרבה עובדיה יוסף.
הניסיונות של רבנים בודדים מהזרם שלנו לוותר על תנאי קבלת המצוות אינו נכון בעיני, וגם לא יתקבל על ידי אף אחד.
לדעתי עלינו להעביר את המתגיירים תהליך משמעותי של לימוד, של חוויה. היום רוב רובם של המתגיירים איבדו את המוטיבציה מרוב ייסורים שהם נאלצים לעבור. תפקידנו לתת להם מוטיבציה, לאמץ אותם בקהילות דתיות, להעביר אותם חוויה יהודית עמוקה, ולהכיר להם משפחה וחינוך יהודי. מתוך חוויות אלו יכנסו המתגיירים לתוך מערכת שיש בה שאיפה לקיום גדול יותר ויותר של מצוות. לדוגמא: אין צורך להיכנס לפרטי דיני "בורר" בשבת, אבל הכרת המושג שבת וחובת השביתה בשבת היא הכרחית. חשוב לראות שהמתגייר נמצא בתוך תהליך כן ורציני. לא לשים את האצבע המדייקת. הבחירה בהגדרה מדויקת היא טעות הלכתית (כי לא מצאנו במקורות ההלכה המרכזיים דיוק שכזה), וגם טעות פוליטית – המגזר החרדי יתקומם על כל הגדרה שתהיה. אני לא מרגיש שאני מקל בגיור אלא מחמיר במצב עם ישראל.
צו השעה: מערך גיור אלטרנטיבי
יש צורף דחוף להקים מערך של גיור הלכתי אלטרנטיבי. יש מספיק רבנים מהמגזר שלנו, כולל אני, שיסכימו לשבת בהתנדבות בבתי דינים. המדינה צריכה להכיר בזה, להשקיע בזה כסף, להקים תשתית משפטית, תשתית חינוכית, תרבותית ותקשורתית שתגביר את המוטיבציה, תשתית פיזית של בתי ספר וקהילות שיעסקו בנושא, זה צריך להיות מפעל לאומי.צריך להקים נשיאות של רבנים ידועים ומבוגרים שיתנו את החסות שלהם, בפועל יהיו רבנים יותר צעירים שיגיירו, אבל צריך לגייס מאות של מורים לתהליך כזה, אלפי משפחות שיראו בזה אתגר... לייצר קמפיין: כולנו מתגייסים ל "ואהבת את הגר". כמובן שהגיור יהיה בלי כפייה ובלי שטיפת מוח, מי שלא רוצה יהיו לו את כל הזכויות כאזרח. במקביל יש לאפשר נישואין אזרחיים למי שאינו יהודי. על המפעל להתמקד בציבור הבנות והנשים בגיל הפוריות, כי זה הציבור שיביא את הדור הבא, כך נמנע מציאות אומללה של "יהודים שאינם יהודים".
גיור מהסוג שהצעתי יהיה מקובל בסופו של דבר על רוב עם ישראל. החרדים לא יכירו בו בתחילה, אך ממילא הם לא מתחתנים עם האנשים הללו (וגם לא איתנו...). אמנם גם הרפורמים והקונסרבטיבים ידרשו לקבל את הגיור שלהם, אך כיום בחברה הישראלית עדיין קבוצות אלו הן מיעוט זעום, וגם הם יבינו שעליהם לגלות אחריות ולהסכים על גיור שיהיה מקובל על רוב הציבור.
כשם שהמדינה השקיעה לאחרונה 400 מליון ₪ בטיפוח אתרי מורשת, שזה דבר חשוב ואיני מזלזל בו, לפחות סכום כזה צריך להשקיע בדבר שהוא ממש בנפשנו.
צריך לומר את האמת: אנו עומדים בפני בעיות פוליטיות אמיתיות. כל עוד החרדים וש"ס נמצאים בממשלה אין סיכוי להעביר את השינוי הזה בנושא הגיור. זה דבר מזעזע בעיני, שהרי הם ממילא לא יתחתנו עם האנשים הללו ובינתיים עם ישראל מתבולל... אני מצפה שכלל הציבור, דתיים, מסורתיים וחילונים, ליכוד וקדימה ושאר המפלגות החילוניות, הם שיעבירו את השינוי גם ללא המגזר הדתי.
כל מה שאמרתי עד עכשיו הוא ברמה הפובליציסטית, אך נראה לי שניתן וחשוב לנסח זאת גם ברמה ההלכתית.
יש לומר את האמת: חלק מבתי הדין שפועלים היום אכן פועלים בצורה ראויה, המפעל שקיים בצבא הוא נהדר, אך אלו מספרים קטנים מאוד לעומת ממדי הבעיה.
יעקב נאמן אמר לפני כמה זמן שבעיית הגיור יותר חמורה מבעיית הגרעין האירני, ואנשים צחקו עליו, אני חושב שבגדול הוא צודק. אם זו תהפוך להיות מדינה של גויים, זה יפגע בתחושת השייכות למדינה. הרבה מאוד אנשים ישאלו את עצמם: האם אני חי במדינה יהודית? האם מדינה שכזו מצדיקה את המחיר היקר הנדרש לקיומה? זה יחייב את כולנו לבדוק מחדש את היחס למדינה.
משהו אופטימי לסיום...
יש פתרון! בניגוד לשאלות בהלכה, שאני לא יודע מה הפתרון שלהם, כאן הפתרון קיים ויש אנשים שמוכנים ליישם. חסרה התמיכה הציבורית. בזמן האחרון אנו מנסים להקים ועד ציבורי, חילונים ודתיים, בעד המתגיירים. לייצר דעת קהל בעניין הזה. אני מקווה שנוכל ליצור מסה ציבורית קריטית לטובת תהליך גיור חדש, ידידותי ופתוח.
[פורסם בעלון קיבוץ לביא. ראיין את הרב גלעד והביא לדפוס – אברהם פלנזר]
