הבעיה עליה הצביע אלחנן שילה במאמרו היא חמורה ואף קריטית מבחינה אנושית, דתית ולאומית. היסוד ההלכתי המשותף, שהיה בעבר בסיס מאחד לכל עם ישראל, הולך ונשמט מידיהן של קבוצות שונות בעם. ממילא, התרבות היהודית העשירה הופכת למצומצמת ולחנוקה, וקבוצות שונות בעם ישראל אינן מוצאות דרך לתקשר זו עם זו, בהעדר בסיס תרבותי מתאים.
אני חש הערכה גדולה כלפי הנכונות להעלות את הבעיה והאומץ להציע עבורה פתרונות מרחיקי לכת. אכן, יש צורך לשחרר את המועקה של אנשים שאינם שייכים כיום למגזר ה"דתי" אך מעוניינים להתקרב למסורת ההלכתית, וכן לאפשר לאנשים השייכים למגזר זה אך רוצים להכהות את זיקתם להלכה להשאר עדיין מחוברים אליה ולא לבחור "או הכל או כלום".
עם זאת, אני חולק מכל וכל על פתרונו של שילה, הכרוך מיניה וביה בוויתור על המסורת ההלכתית החיה, לפחות עבור חלקים גדולים מעם ישראל. להבנתי ההבדל בינינו טמון באופן הבנתנו את העולם ההלכתי ואת האופן בו הוא מתנהל כיום.
לדברי שילה, מתוך התהום הפעורה שבין העולם ההלכתי לרוב בניין ומניין עם ישראל, אנו נקראים לאפשר זיקות שונות לעולם ההלכתי ולפעול לכתחילה ליצור ציבורים שאינם מחוייבים לו. אך למרבה האירוניה, נקודת המוצא של שילה הקוראת לשינוי במעמד ההלכה בחיי היהודים מאמצת את המודל ההלכתי החרדי כפי שהוא מתקיים היום – הן בחוגים חרדיים והן בחוגים ציוניים-דתיים, שכן היא מניחה כי העולם ההלכתי כפי שהוא מתגלה היום לעינינו במדינת ישראל משקף בצורה 'אותנטית' את ההלכה. אך קבלת העולם ההלכתי הספציפי שאנו רואים כיום לנגד עינינו הוא כניעה לתעמולה הגסה של החברה החרדית, שהיא היא המקור לדימוי הנוכחי של ההלכה שחלחל אל הציונות הדתית ולעתים אף לפוסקיה. למרות שפוסקים חשובים ורבים הפועלים במגזרים שונים (כולל החרדי) אינם מזדהים עם המודל הזה, מבחינה חינוכית ובשיח הציבורי הוא המודל הבלעדי הקיים כיום. ברצוני לעמוד אפוא על הפער בין העולם ההלכתי כפי שהוא מיוצג כיום בציבור הדתי לבין העולם שהתקיים בעבר, ולהציע את סגירת הפער הזה כפתרון למצוקה שהעלה שילה.
ראשית, כפי שרומז שילה, חלק גדול מהבעיה הנוכחית נעוץ באי-יכולתה הנוכחית של החברה הציונית-דתית להכיל ולהתייחס באופן סביר לשמירה חלקית של עולם ההלכה. החברה נוטה להציג כיום מצג של בחירה בין קיום מוחלט ומקיף של כל ההלכה לעומת נטישתה המוחלטת. גם מצג שווא זה הוא אימוץ של העמדה החרדית המוצהרת, במקום חשיפת פניה של ההלכה המכילים בתוכם התייחסות מורכבת ורלוונטית יותר גם לגבי מצב של קיום חלקי של ההלכה.
אך גם הדימוי החברתי-הלכתי של החברה החרדית, לפיו היא חברה הכפופה באופן טוטאלי ומחוייב לספרות ההלכתית הינו מטעה מעיקרו. החברה החרדית אינה מצטיינת בשמירת הלכה כפי שהיא מציגה עצמה כלפי חוץ. ראשית, כמובן שיצירת חברה לומדת שנזקקת לתמיכה כלכלית היא נגד הלכות מפורשות ואף הדעות המקילות ביותר בספרות ההלכתית הקלאסית לא הקלו עד כדי כך. אך יתרה מזאת, כמי שגר בשכונת גאולה בירושלים כמה שנים הספקתי לראות נורמות שונות שאינן הולמות את ההלכה. בכך אין ברצוני לבקר אחרים אלא לחדד את התובנה שכל חברה היא מורכבת מיסודה, והמציאות האנושית לעולם תהיה מגוונת מזו המצטיירת בספרים.
הלכה חיה ורלוונטית
בנוגע לדמותה של ההלכה - מי שמתוודע לעולם ההלכה העשיר שהתקיים בקהילות יהודיות משך מאות בשנים, בעיקר באמצעות ספרות השו"ת הענפה, פוגש חברות שונות ופוסקים שונים שיש בהם עושר בלתי רגיל וגיוון תרבותי הרחוק מתמונתה הנוכחית של ההלכה.קריאה בספרות השו"ת חושפת חברה חיה ותוססת, הרחוקה באופן תהומי מן החברה החרדית של ימינו. כדוגמא אקראית מתוך אלפי פרטי חיים, אביא את דבריו של הרא"ש הנכתבים בטולדו שבספרד בסוף המאה ה-13 או תחילת המאה ה-14:
שאלה: ילמדנו רבינו – חתן שיוצא מחופתו, ודרך הוא שיוצאין עמו רעיו וקרוביו חוץ לעיר, וכך עשו, שיצאו עמו, ומהם רוכבין בסוסים ומהם בפרדים... ורץ אחד בסוסו ופגע בפרד שהחתן רוכב עליה הכאה גדולה, ובא לו הפסד לחתן מהכאה זו כגון ג' מאות זהובים...
תשובה: מה שטוען המזיק שהוא פטור לפי שהיה ברשות הרבים, והיה לו רשות לרוץ, והיה לו לניזק לשמור עצמו, לאו טענה היא, שאין לו לרוץ ברשות הרבים, אפילו אדם ברגליו, אלא כדי שיכול לעמוד כשירצה... כ"ש הרוכב על סוס, שאין לו רשות [לרוץ] במקום שבני אדם רוכבין, שמא לא יוכל לעמוד כשירצה, ופושע הוא...
הדברים חושפים מנהג רווח של חתנים לצאת בדהירת סוסים מחוץ לעיר לאחר החופה, מנהג שיש בו רוח של צעירות ושל פרץ חיים. הרא"ש לא מעלה בדעתו אפילו לבקר את המנהג או להסתייג ממנו, אלא דן באופן ענייני בתביעה הממונית המצוייה בשאלה. אנו יכולים לשער בליבנו כיצד רבנים רבים בימנו המייצגים את ההלכה הנוכחית היה מתייחס לשאלה דומה שהיתה מגיעה אליו, אך ספרות השו"ת המעידה על מאות שנות הסטוריה יהודית משקפת יחס מאפשר ומקבל למנהגי חיים שונים ומשונים.
לעומת זאת, רבנים רבים בני זמננו מפגינים יחס חשדני וביקורתי כלפי כל תופעה שאינה מתיישבת עם הנורמה הדתית כפי שהם תופסים אותה. אזכיר כדוגמא אחת מקרה בו פנה אלי חייל שעמד לצאת לפעילות קרבית בג'יפ האמר ובו חיילת נהגת. כמה דקות לפני היציאה, שאל אותי אותו חייל ב-sms האם ישנה בעיה של ייחוד בנסיעה כזו. לאחר שענה לשאלתי ואמר כי בג'יפ יהיו עוד שני חיילים מלבדו, כתבתי לו כי הדבר מותר (שכן אין איסור של ייחוד על שלושה גברים עם אישה). לאחר מכן שיתף אותי אותו חייל בתשובות שקיבל מרבנים אחרים השייכים לציונות הדתית, אשר במקום לענות לפי שורת הדין בחרו לשפוט את הסיטואציה בעיניהם. 'אין זה נאה כלל', ענה אחד הרבנים.
בתוך ספרות השו"ת אנו מוצאים פסוקים מסוגים שונים – חלקם סגורים ושמרניים בתפיסתם וחלקם פתוחים לשינויים ולשינויים במסורת ההלכתית – המתמודדים יפה עם כל סיטואציות החיים שאליהם הם נתבעים להתייחס. לעתים ביקרו והסתייגו הפוסקים מתופעות שונות, לעתים נהגו בסובלנות ובסבלנות, לעתים קיבלו מנהגים שונים כמציאות הנוהגת בשטח מבלי להביע עמדה באופן מובהק ולעתים אף הזדהו עם השינויים המתחוללים בחברה. בכל מקרה, נדיר למצוא בספרות ענקית זו תשובות הלכתיות שבלוניות וצפויות של פוסקים זוטרים, כמו אלו שאנו מוצאים כיום לרוב מעל דפי פרשת השבוע וברשת האינטרנט. קשה לקבוע אם התהווה קיפאון משמעותי במהלך הדורות בהיכל הפאר של עולם התשובות, שכן גם בדורות האחרונים ישנה יצירה וחשיבה עצמאית. אך מכל מקום, השיח החינוכי והצבורי אינו מכיר בחשיבה וביצירה העכשווית ומחזיק באתוס המקדש את הקיפאון.
נקודה נוספת היא הרושם המקובל על דתיים ולא דתיים רבים (העומד כמדומני גם בבסיס דבריו של שילה), לפיו ההלכה עוסקת באוסף עצום של פרטים שוליים וחסרי חשיבות. אכן, תמונת ההלכה העכשווית בציונות הדתית מחזקת רושם זה, אך זה הוא תוצר של התפשטות לימוד ההלכה שאינו מתבססת על לימוד מעמיק של יסודות ועקרונות אלא שינון פרטים רבים באופן שווה, ללא אבחנה בין דאורייתא, דרבנן , מנהג ישראל ומנהג בעלמא, ללא הירארכיה של עיקר וטפל, ובלי התייחסות לנהוג בקהילות שונות. על פי רוב אין עיסוק במקורות ההלכה ובסברות של הפוסקים שונים בישומה; אין בכלל התייחסות לאתוס המכונן של המחלוקת. אפילו ספר מדהים כמשנה ברורה מבלבל ומלאה את הלומד הפשוט. אילו היה בחור ישיבה לומד חיבור כמו "ערוך השלחן" היה יוצא נשכר והיה מזדהה יותר.
מובן שקושי נוסף הוא כמות החומרות העצומה הקיימת במערכת ההלכתית כיום, שרק הולכת וגוברת. נטיית הפוסקים להחמרה משווה דימוי לא נכון להלכה, וממילא מקשה על רבים למצוא עצמם בתוכה. כמה פעמים בעבר נגשו אליי תלמידים וטענו שקשה להם להזדהות עם "ההלכה" כאשר לאחר בירור הסתבר שהלכה זו לא הייתה אלא דעה אחת וחריגה. אני מבקש לצטט כאן אחד מגדולי הפוסקים של דורנו שאמר כי "אם נמשיך להחמיר כך – אנשים פשוט יצביעו ברגליים".
טענתי היא שההלכה עשוייה להיות, וכך אכן היא היתה, התמודדות כנה ואמיתית עם שאלות הזמן, באופן נטול עצבנות הלכתית, אובססיה ופטישיזם. ניתן, גם היום, לשמר תרבות הלכתית חיה ונושמת אשר נעה בחופשיות במרחבים תרבותיים וחברתיים רחבים, ואין צורך לצייר מפה חדשה שבה מתערערת הזיקה לעולם ההלכתי.
בעייתיות נוספת בהצעתו של שילה להפרד מן ההלכה כמרכזה של התרבות היהודית היא ההתעלמות מתפקידה החשוב במישורים הקיומיים הדתיים. אנו נוטים לקבל את ההלכה כאוסף חוקים שכל מגמתו מכוונת למישור הנורמטיבי, אך עולם ההלכה העשיר הוא גם לשד החיים היהודיים במובן הקיומי. הן בספרות ההלכתית והן באורח החיים היומיומי של ההלכה משתקפים מרחבי חיים פנימיים, חיוניות דתית, תחושת קשר ונשגבות ועומק קיומי. נדמה שזאת הבינו גם חלק מחוגי 'ארון הספרים היהודי' שביקשו לעסוק בהגות ובמחשבה היהודית מבלי לקיים זיקה אל ההלכה, וכיום גם בקרבם מתחדשת הקריאה לחידוש הלכה חיה שתאפשר בניית קומה נוספת על-גבי הקומה הלימודית-אינטלקטואלית.
דור רבנים חדש
כאמור, הבעיה אותה מציף שילה במאמרו – חוסר הרלוונטיות של ההלכה לחלקים גדולים בעם ישראל והתכווצותה אל תוך המרחב הפנימי שלה – היא חמורה ודורשת מענה. אך הפתרון אינו ביצירת מרחבים שאינם כפופים למרחב ההלכתי. דרך זו אמנם עשוייה לפתור חלק מן הבעיות, אך כפי שכתבתי לעיל, יש לה חסרונות רבים כמו סירוס משמעותי של המטען התרבותי היהודי, ויתרה מזאת, במישור העקרוני – זו היא כניעה לדמות ההלכה כפי שהיא נראית היום. דרך זו מקבלת את ההשתלטות האתוס החרדי על עולם ההלכה שבאה לידי ביטוי גם בפסיקה הציונית-דתית כיום, ואינה חותרת לחילוץ העולם ההלכתי מתוך ההתכווצות המכאיבה אליה הוא נקלע, המסרסת את עוצמתו ומעוותת את מהותו. ההלכה היא המגרש הביתי היהודי, ואל לנו לסגת ולוותר עליו.להבנתי, הפתרון אליו אנו נקראים נוגע הן למישור החברתי והן לעולמה של ההלכה: כחברה אנו צריכים לחנך לקבלת האחר באופן כללי, ובפרט - לטפח הערכה לכל זיקה למסורת היהודית. זה הוא צעד ראשון וחשוב בכדי לחדש את השיח של עם ישראל עם העולם ההלכתי.
אך מהלך זה כרוך גם בשינוי באופן הוראת ההלכה והנהרת משמעותה, בכדי ליצור בטחון בדרך המלך של תורה חיה ותוססת המתמודדת עם שאלות הזמן והמקום. עלינו חייבים לגדל דור של פוסקים בעלי שאר רוח וכתפיים רחבות שישיבו להלכה את החיוניות והרלוונטיות שהיו בה משך כל הדורות. עלינו לפעול לפיתוחה של ההלכה ולשכלולה באמצעות הקהילות, הפוסקים ובתי המדרש שלנו.
אינני חושב שבאופן זה יחזור כל עם ישראל להסתופף תחת כנפי ההלכה, אך עולם הלכתי חי ותוסס יאפשר הרחבה של האנשים המקיימים אליו זיקה של כפיפות, ויעורר שיח משמעותי בינה לבין שאר הקבוצות. בכלל, אינני נוטה להאמין במודלים המכילים ומגדירים את כל הקבוצות ומציעים פיתרון לכולן. פתרונות מסוג אלו עשויים להיות כוחניים בנסיונם לאפיין את מקומו ועמדתו של כל אדם ואדם. לפיכך, אין לי ציפייה לבנות מערכת המכניסה את כל הייחוד הרב-גוני היהודי לתוכה. אני שואף לחידוש חיי ההלכה התוססים, חידוש שלהבנתי ישנה ממילא את תמונת המצב הנוכחית של העם היהודי. יצירת הלכה משמעותית וחיה תחייב התייחסות משמעותית מצד שלל סוגי הציבורים והאנשים – גם אם בדחייתה וגם אם בקבלתה.
