במהלך השנים בהן לימדתי תורה לבני התשחורת, תמיד ציינתי שהבחירה החופשית היא עובדה קיימת, והחופש שנהוג בחברה המודרנית הדמוקרטית נתפסה תמיד כרצויה, לא רק בעיניי אלא גם בעיני רבותיי. במצב הנתון המצוי – שהוא גם רצוי – אדם בוחר להיות בן תורה, ואין זה מובן מאליו. בחירה זו צריכה להיעשות בכנות ככל שניתן, וחייבים אנו לכבד אותה – תהיה אשר תהיה. יחד עם זאת, הכול יודעים כי מצטער אני צער עמוק על כל תלמיד שפורש מהתורה. מספר תלמידים טענו במהלך השנים שהמסרים שלי מבלבלים, או שיש בגישתי, חלילה, משום מוסר כפול. הדברים להלן הם ניסיון להסביר את גישתי. איני חושב שיש בהם חידוש ונדמה לי שהם מבטאים הלך רוח של הרבה הורים ומחנכים.
רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם... (משנה אבות ב, א)
זכותו וחובתו הקדומה של כל האדם היא 'לבור' – לבחור את דרכו הוא. כפי שמסביר הרב נתן צבי פינקל, "הסבא מסלבודקה", הבחירה החופשית היא התכונה שיוצרת דמיון בין האדם לבורא עולם, גם כאשר הבחירה אינה נכונה. "הסבא" מרחיק לכת וטוען, שאף הקב"ה בוחר כביכול בחירות לא נכונות שכן על פי המדרש הקב"ה "בנה עולמות והחריבן", ולכן בכל נקודה של בחירה חופשית מגיעה לידי ביטוי תכונה אלוהית כביכול, שנטבעה באדם מבריאתו 1. על פי תפיסה זו, אין מקום לראות במושג "הרשות נתונה" תאונה מצערת, אלא אמת קיומית ודתית חיונית, גם הכרחית וגם ויטאלית. בדרך זו, אין לראות את רוחות ההשכלה והחילון, את האמנציפציה ואת התנועות החברתיות החילונית שהשפיעו על עמינו כבעיה, אלא כתורה חיובית. בזכותם זכתה הבחירה החופשית להדגשה יתרה, וכך אנו זוכים לראות בו באדם, גם כאשר מסתכלים עליו בגובה העיניים, את ייחודו כנברא בצלם האלהים.2
בהסברו להמשך המשנה שהבאנו לעיל, מסביר ר' עובדיה מברטנורא שהדרך הישרה שיברור האדם היא זו "שיהא נוח לו, ויהיו נוחין בני אדם ממנו". הביטוי "נוח" תמוה: לנו נראה ששומה על האדם לבחור דרך שהיא נכונה או ערכית ללא קשר לשאלה אם היא 'נוחה לו' או קשה ומסובכת. נדמה לי שהפתרון לתמיהה זו נמצאת בהבנה מוטעית במשמעות הביטוי "נוח" בשימוש של הרב מברטנורא. הייתי מסביר הביטוי "נוח" בשפה העכשווית בצורה הבאה – אדם צריך לבחור דרך שהולמת את אישיותו ומידותיו, שלא ירגיש ניכור מהדרך שבחר. זו האינטואיציה שעומדת מאחורי חיפוש האותנטיות בימינו, אף אם אין בו את הרקע ההגותי ותרבותי הנצרכים לעתים קרובות בחיפוש הזה. בדבריו של רבי במשנה אין הגדרה ברורה של מבנה האישיות וטבע האדם, וודאי שאין בדבריו מושג נוקשה של "אני", וכך אין סכנה שבעקבות דבריו אדם ייכנס לסחרור של חיפוש סיזיפי אחר אותו "אני", שאין שום בטחון באופיו ובעצם קיומו. אך יש בעצה זו של רבי הכרה בכך, שהכנות הנדרשת בהליכותיו של אדם אינה יכולה להסתפק בשכנוע שכלתני לצדקת דרכו בלבד, אלא דרושה התאמה בין תכונותיו ונבכי נפשו העמוקים ביותר לבין הדרך שבחר. כאשר זוכה אדם להתאמה מופלאה כזאת והדרך שבחר הולמת אותו, אז ננסך עליו יופי מיוחד של התאמה, מעין סימטריה, הנקראת "תפארת לו".
אם כן, כאשר יבחר האדם דרך ההולמת אותו – ואותו בלבד – תהייה זו עבורו "תפארת". אך כאן מוסיף הרב מברטנורא כי "תפארת" אישית זו אינה מספיקה, ויש צורך בהתאמה בין שדרכו תהיה גם נוחה לבריות. אף כאן מדובר באבחנה עדינה – לא מדובר בקונפורמיות חברתית לשמה, שהיא הרסנית לשיקול הדעת המוסרי, אלא בבחירת דרך המועילה לחברה. נדרשת דרך שהחברה האנושית העוטפת את האדם מתבסמת ממנה, ומתוך כך מתבסמים גם מעגלים חברתיים נוספים, במעגלים הולכים ומתרחבים. הנה כך בדבריו הקצרים של רבי אפשר למצוא הדרכה לדור נבוך שאינו רק מחפש את דרכו, אלא אף תוהה על דרך החיפוש עצמה.
מהות תורתנו כתורת צדק ומשפט נמסרה בתורה:
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו
וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט
לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. (בראשית י"ח, יט)
הוכפלה בנביא:
כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי
כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ
כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'. (ירמיהו ט', כג)
ונשלשה בכתובים:
לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים. (משלי א', ג)
אנו עומדים בימי הקציר, בהם מצווה התורה לפתוח את העונה החקלאית בשני קרבנות לה', מעוטי הכמות אך מרובי משמעות וטקסיות, הנוגעים להתמודדות המוסרית של העונה החקלאית:
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם
לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ
וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט
לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם
אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא כ"ג, כב)
החובה המוטלת על כל נברא בצלם לעזור לכל אדם אחר שנברא בצלם, מנוסחת בתורה ובמצווה. חובה בסיסית וייחודית זו נתגלתה לראשונה לעם ישראל, לפני שנמצאה בשום אומה ולשון, והיא באה לידי ביטוי עוד בסיפור המכונן של יציאת מצרים, במעמד הר סיני וברוב רובם של חוקינו ומשפטינו.3 הצד הריטואלי שבמצוות מאפשר לאדם לחוש את האלהים בחייו המעשיים, ובכך להבין שהשמימי נמצא בצורה עמומה אצל כל בני האדם ומתגלה לעיני כול ברגעי חסד. זו היא בשורה הראויה לכל האנושות, המתגלה, כאמור, במורשת היהודית שאנו נושאים על כתפינו. בעוד אנו נטועים בקרקע המצוות המעשיות, העול הכבד הרובץ על כתפינו הוא עצמו, באופן פרדוקסלי, הכנפיים עליהם אנו נישאים על אל, כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ללא בשורה זו המורשת היהודית והתרבות הישראלית נשארים כגוף בלי נשמה. נשמת אפם לא תהיה אלא שריד דל של עוצמת היהדות שהיתה לפני החילון.
בצדק טען אחד העם:
אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצות בשביל להכיר ערך השבת – אמר באותו מעמד אחד מגדולי העדה. והדין עמו. מי שמרגיש בלבו קשר אמתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוּכל בשום אופן – אפילו אם אינו מודה לא בעולם הבא ולא במדינת היהודים – לצייר לו מציאות עם ישראל בלי "שבת מלכתא". אפשר לאמור בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם, ולולא היא שהחזירה להם "נשמתם" וחדשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של "ימי המעשה" מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא האחרונה של "חמריות" ושפלות מוסרית ושׂכלית. ועל כן בודאי אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש כל הדר הקדושה ההיסטורית, החופפת על "מתנה טובה" זו, ולהתקומם בכל עוז נגד כל הנוגע בה.[^4]
השבת כמוסד סוציאלי הוא פן חשוב ואולי אף החשוב ביותר בפניה השונות של השבת, אך שבת זו אינה בת קיום אם אינה נשמרת לשם שמים. השבת הסוציאלית של יציאת מצרים תלויה בשבת התיאולוגית של מעשה בראשית. רק השילוב של "דרור יקרא לבן עם בת" יחד עם "שבת היום לה'" מקנה משעות לחיי הפרט ולחיי הכלל.
לאור זאת, למרות שאנו חשים עד כמה המשך עולם התורה והמצווה נחוץ לאנושות וקריטי לקיום הלאומי אנו יודעים גם כי הערך והעוצמה תלויים בעשיה הכנה. ולכן אנו רוצים שאתם, תלמידינו, תבחרו בחירה אישית וכנה. אנו תפילה שתגשימו את הבקשה והדרישה – "ובחרת בחיים" (דברים ל', יט).
אמרו עליו על יוחנן כהן גדול
ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה
ובסוף נעשה צדוקי.[^5]
אסיים בדבריו של מורי ורבי, הרב אריה ליב באקסט: "כולם דורשים אמירה תלמודית זו לגנותו של יוחנן כהן גדול, ואילו אני דורשה לשבחו! נניח שהייתי משתכנע שהדרך של ההיפים צודקת. – הייתי לובש ג'ינס, מגדל שערות וזקן פרע, עונד חרוזים ונוסע להצטרף לקמונה. אך איני מסוגל ללכת בדרך זו . הן אני ראש ישיבה מכובד, יושב ראש ועד הרבנים ואבי משפחה. אצטרך לוותר על כל כך הרבה כדי ללכת אחר האמת שבליבי. ועכשיו שאיני חושב שדרכם ראויה והנני בן תורה – האם החלטתי אינה נובעת בנימה כלשהי מטובות ההנאה שיש לי מבחירתי משכבר הימים? אם יוחנן כהן גדול היה מסוגל ללכת אחר האמת שלו ולהפוך לצדוקי בגיל שמונים, סימן הוא לכך שקרוב לשמונים שנה הוא היה פרושי באמת...".
[מכתב שכתב הרב ביגמן לתלמידי הישיבה ולבוגריה לקראת חג מתן תורה תש"ע]
הערות שוליים:
אור הצפון, מאמר חורבן ובנין; עיינו שם לחידושים נוספים חשובים בדרשה זו. ↩︎
על פי עקרון זה מצאנו בין גדולי ישראל בדור הקודם, גישות חיוביות שונות למציאות החברתית החדשה המאפשרת חילון. מתוך הבנה שאופציה זו מאפשרת לאדם להגיע לתורה מתוך בחירה חופשית ולא כמצוות אנשים מלומדה. רבים השלימו עם התופעה ואף נראה שראו במציאות חדשה זו מציאות מועדפת. כך משתמע מהגותם של הגרי"ד סולוביצ'יק, הרב יצחק הוטנר, עמנואל לוינס ועוד. וכך בלשונו של הרב קוק: "היכולת לעמד במעמד הפכי ומנותק מהקדושה, רק היא תתן את האפשרות להרצון המשוכלל לצאת מן הכח אל הפועל..." (שמונה קבצים, א, תרמג). ↩︎
עיין בניסוחיו היפהפיים של עמנואל לוינס במאמרו הקצר 'יהדות', בספרו חירות קשה. ↩︎
