בקיץ תשל"ו הגעתי למעלה גלבוע. עליתי לארץ אחרי שלוש שנים וחצי של לימודים בישיבה ליטאית בדטרויוט עיר הולדתי, שם למדתי אצל הרב אריה ליב באקשׂט, יוצא ישיבת מיר וחניך תנועת המוסר. במקביל ללימודים בישיבה השלמתי תואר ראשון באוניברסיטה והייתי פעיל בבני עקיבא בעירי. כשהגעתי למעלה גלבוע מצאתי אנשים נפלאים, חלוצים, חברי בני עקיבא שהגיעו להקים מחדש את הקיבוץ לאחר שהתפרק כשנה קודם לכן. המאמץ החלוצי קסם לי, והתאהבתי במקום ובאנשיו. אבל מאוד חָסַר לי האתגר האינטלקטואלי התורני.
כשׁשׂחתי את אשר על לבי לחברים הוותיקים בקיבוץ, חברי שבט יחדיו שעברו הכשרה בקיבוץ שדה אליהו, הם הציעו לי לפגוש את אברהם אורן. אברהם, תלמיד חכם חלוץ, חבר שדה אליהו, מורה ומחנך יוצא צרפת, הציע שניפגש אחת לשבוע. הפגישות לא היו לימוד בחברותא במובן המקובל. במקום זאת הוא הפגיש אותי בכל פעם עם ספר אחר, ספרים שלא הכרתי מאחר שלא היו חלק מהמדף הקלאסי של ישיבות ליטא.
שניים מהספרים שהכרתי במפגשים איתו משכו את לבי כבר אז, ומלווים אותי עד היום. אחד מהם הפך ברבות השנים למוכר מאוד בציונות הדתית, אך באותה תקופה כמעט אף אחד לא למד אותו. היה זה ליקוטי מוהר"ן, שמשך אותי בעיקר כתרגיל בפתיחות. הוא היה זר לעולמי, שונה, אפילו קצת אקזוטי. לעומתו, המפגש עם הספר השני, פחד יצחק, היה אהבה ממבט ראשון. הוא היה קרוב מאוד לעולמות שהכרתי, אך מאוד חריג בנוף התורני באותו הזמן. הרגשתי שהוא מנסח היטב תחושות שהיו לי ולא הצלחתי לבטא.
פחד יצחק הוא סדרת ספרי דרשות למועדים, שנשא הרב יצחק הוטנר בישיבתו, והועלו על הכתב. בקריאה שטחית הדרשות הן בסגנון תורני מובהק, מתובלות בפסוקים, בגמרות ובמדרשים; אך אין צורך לנבור הרבה מתחת לפני השטח כדי להבין את הסאבטקסט ההגותי המקורי של הדרשות.
שתי נקודות משכו אותי אליו מתחילה. נקודה אחת היא סגנון הדרשות שלו. הן בנויות כ"שיעור כללי" קלאסי בישיבה ליטאית: פתיחה בסדרת שאלות, שאחת מהן מכריחה אותנו לחשוב מחדש על העניין הנדון ולהציע כיוון חדש להסתכל עליו. חידושו הסגנוני היה השימוש במבנה הזה, כדרשה שנועדה להביע רעיונות הגותיים ולא חקירות למדניות. הנקודה השנייה שמשכה אותי הייתה התוכן. הרב הוטנר הציע חידושים מחשבתיים והתמודדות אמונית לבן דורנו שיש לו אחיזה מסוימת במדע ובפילוסופיה של סוף המאה העשרים. הרגשתי שחידושים אלה מדברים אל לבי ומתאימים למחשבות שאפפו אותי. ככל שקראתי בספר גיליתי עוד ועוד דברים. לאט לאט הצלחתי להבין בדיוק מה הוא עושה, ולאפיין מדוע משך את לבי מתחילה.
בתקופה שבה התחלתי להכיר את הפחד יצחק, טסתי לחו"ל לחתונה של אחותי. הטיסה התעכבה, ואני ישבתי על רצפת שדה התעופה, שעון על קיר ואוחז בידי כרך של פחד יצחק. לאותה טיסה המתין גם הרב חיים ברוונדר. הוא ניגש אליי – מבלי שהכיר אותי – הסתכל עליי מלמעלה ותמה בקול: "כיפה סרוגה ופחד יצחק?!" אז אמנם הייתי עם כיפה סרוגה ופעיל בבני עקיבא, אבל הייתי גם עם רגל אחת בתוך העולם הליטאי המתון, וגם בתוך העולם של הפילוסופיה המערבית. בצומת הדרכים הזה ישב גם הרב הוטנר – הוא היה חניך תנועת המוסר, תלמיד קרוב של הרב קוק, ונטוע עמוק בתוך עולם הפילוסופיה המערבית.
תורת הרב הוטנר רחבה והרבה יש לדבר בה, אך אבקש להציע כמה רעיונות החורזים רבות מדרשותיו, שמצאתי את עצמי מזדהה איתם מאוד. לרב הוטנר הייתה נכונות לשים את הקשיים על השולחן ולהתמודד איתם בכנות, בסגנון תורני מובהק אך עם ניואנסים נוגעים מאוד ומשמעותיים, לעתים קרובות בלשון פיוטית. הוא היה מודע לכך ששמירת אמונים לתורה ולמצוות איננה בבחינת "פשיטא" לבן דורנו, ושהיא דורשת מאמצים אינטלקטואליים ונפשיים לא פשוטים. מאידך, התמודדות זו אצל הפחד יצחק איננה מגיעה ממקום ניטרלי, אלא מתוך אהבת תורה גדולה ומתוך קשר אינטימי עמה.
בדומה לכך, הייתה לו הבנה עמוקה כי הפילוסופיה, המדע וההיסטוריה במאה העשרים לא ערערו רק את האמונה באלוהים, אלא גם את האמונה במשמעות חיי אדם, והוא השקיע לא מעט בטיפול בנושא הזה. ועם כל זאת, עולה בהגותו ניסיון מתמיד שלא לדבר בסיסמאות, ולא לאפשר לשפה הדתית להיות מנותקת מהחיים, מנימי הנפש ומהחוויות הראשוניות שהאדם עובר, כבן אנוש בכלל וכבן תורה בפרט.
[פורסם לראשונה במוסף 'שבת', מקור ראשון, במדבר תשע"ז (גיליון 1033), כחלק מפרויקט 'הספר התורני שלי']
