התרבות היוונית הביאה לעולמנו בשורות גדולות, לשעה ולדורות. ההשפעה ההיסטורית של העולם העתיק היא עצומה ומרחיקת לכת, ומתבטאת בשלל דרכים; הפוליטיקה לגווניה, הפילוסופיה על שיטותיה ואף האלילות ורבדיה, אלו הן רק דוגמאות להשפעתה העצומה.
במסכת מגילה (ט ע"ב) מבקשת הגמרא כי "יפיותו של יפת יהא באהלי שם" – ביטוי ליופי שמקומו יכירנו בעולם היהודי, למרות זרותו. אך נדמה שממקום מורכב ואמיתי יותר, מבטאים כאן חז"ל קושי במפגש עם עולם הערכים היווני.
הגמרא בתענית (ז ע"א) שמה בפי בת הקיסר תמיהה ופליאה, כיצד תתכן "חכמה מפוארה בכלי מכוער"? כיצד תתכן משמעות ללא אסתטיקה? יוון מייצגת יופי, אשר לעתים נדמה כחזות הכל, וההתמודדות עם יופי זה היא אתגר הרובץ לפתחנו. האם אנחנו בולעים ומכילים אותו? האם אנחנו מקיאים ומוקיעים אותו? אולי אנו אדישים כלפיו? כשאני מקבל את היופי ומזמין אותו אל תוך עולם המושגים שלי – ממילא אימצתי את "יוון" כולה לתוך עולמי. אם נאמר שהמימד האסתטי הוא חשוב, חיוני ומרכזי, הרי שבכך הבענו עמדה מפויסת כלפי העולם היווני כולו. מאידך גיסא, אם נאמר שבעולם הרוח שלנו שמור לאסתטיקה מקום של כיעור ודחיה, ערך השם את החומרי במרכז, למעשה סימנו את תרבות יוון כאויב הגדול.
יוון, כאמור, אינה מייצגת רק את היופי והאסתטיקה – היא מכילה הרבה מעבר לכך. יש בה חכמה, יש בה מיתוס, כוח פוליטי עצום ואלילות שמצווה עלינו למחות ולנתץ. מאידך, האלילות היא חומר הבערה שהניע את העולם העתיק, היא איננה דבר שניתן לבטלו בהינף יד. אך גם בתוך תרבות יוון גופא התנהלה מלחמה הרואית כנגד האלילות, אשר התגלמה בדמותו של סוקרטס. גם מתיחות זו התרחשה בתוך גבולות המרחב ההלניסטי. הנה למשל, סיפור הגבורה המוכר והגדול ביותר שמציעה היהדות למלחמה ביוון האלילית, סיפורם של חנה ושבעת בניה,1 מתרחש כמאתיים שנה לאחר היארצייט הראשון של סוקרטס.
עם כל הרושם האדיר שהותירה אחריה תרבות יוון, החותם הבולט ביותר שזו משאירה עלינו הוא בתחום האסתטיקה – "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" (בראשית ט, כז). אנו מקווים כי כאשר שאלה זו נשאלת בצידו השני של הים התיכון התשובה היא שהתרבות היהודית הביאה לעולם הרוח את המוסר. משני צדי הים הגדול, נשמעים שני קולות אדירים אשר אחראים לגיבוש הווייתנו התרבותית, הקולקטיבית והאישית. מצד אחד הכמיהה ליופי, שלעולם איננה באה על סיפוקה, ומצד שני המחויבות המוסרית, שבמובנים רבים אף היא צורך אנושי בסיסי.
איך נראה המשיח?
המפגש בין שני הקולות הללו יוצר את דמות דיוקנו של משיח, המלך שעתיד להוולד מהזדווגות הצד האסתטי והצד האתי. הצד המוסרי פשוט וברור לנו, אך מתבקש גם פן משלים של יופי: "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" (ישעיהו לג, יז). הנביאים מציגים את המשיח בתיאורים אסתטיים, מעין פסל דוד של מיכאלאנג'לו. בגמרא, מאידך, מצטיירת תמונה קצת שונה, כשהמשיח חובש את נגעיו בשערי רומי (בבלי סנהדרין צח ע"א, ורש"י שם).נדמה שתפקידנו בנסיון לקדם את עידן הגאולה הוא להפוך את דיוקן המשיח מזה של שער רומי לזה שבישעיהו. דמות המשיח מייצגת שלמות, אשר עליה להיות שלמה בכל התחומים: לא רק בתיקון העולם, בעקבותיו ולשמו בא המשיח, אלא גם במראהו, בניסוחיו ובדרך דיבורו.
את שני הצדדים המוכלים בתקווה המשיחית, הקיום האתי מחד והאסתטי מאידך, ניתן לקיים כשלעצמם. אך זהו קיום חסר. עולם מוסרי ומכוער הוא בעייתי, ומקל וחומר עולם יפה אך נגוע מוסרית. בניסוח חריף יותר, ניתן לומר שעולם המתמקד אך ורק בשאיפה לאסתטיקה עשוי לאפשר אכזריות. לעתים הדגשת השלמות האסתטית והמשיכה אליה נובעות ממניעים אגוצנטריים ופסולים.
איין רנד, בספרה "מרד הנפילים", מציירת את פרדוקס השלמות המונעת על ידי רעיונות אגוצנטריים. בתוך עולם כזה לא תוכל לצמוח עמדה מוסרית. מאידך גיסא, עולם שכל תשתיותיו בתורות המוסר והפילוסופיה של האתיקה עלול להיות מאוד כוחני וחסר רגישות בדרך בה הוא מבקש להשליט את עמדותיו המוסריות. השאיפה לאסתטיקה מקדמת את העדינות והרגישות. המוסר איננו תלוי באסטטי, אלא זה האחרון מטיב עימו. הסימטריה, כביטוי נעלה לחוש האסתטי, מפתחת באדם את הקשב לזולת ולנקודת מבטו. מוסר ללא פרספקטיבה משול לתנועה של פיל בחנות חרסינה, רוצה לומר – הרעיונות יכולים אמנם להיות נכונים מבחינה אתית, אך בעליהם עלולים לבעוט לכל כיוון בשם הערכים אותם הם נושאים. ממש כמו המצווה, גם הידורו של מוסר הוא בנוי וביופי, המגנים על ההר מפני הדין הנוקב.
האסתטיקה זקוקה להתוויית הדרך של המוסר, ואילו למוסר טוב עם העיצוב של האסתטיקה. השאיפה ליופי באה לעולם מצדו הנקבי, ואילו האתיקה, שפעמים רבות מכילה את עקרונות הכוחניות והכיבוש, יסודה בצדו הזכרי. החלוקה המגדרית של העולם אינה מתייחסת רק לבני האדם שבו. התורה באמרה "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז) משתמשת באדם כמשל לחלוקה גדולה וכוללת יותר, מה שבלשון הזוהר נקרא "נוקבא" ו"דיכרא". כל מפגש בין שני הכוחות הללו הוא מפרה, מוליד מציאות חדשה שיש בה מזה ומזה, והשילוב ביניהם הופך אותה לשלמה. כמובן שאם המפגש בין שני הרעיונות הללו מתדרדר והופך אלים, הרי שהם עלולים בכל רגע להתרסק ולאבד את עצם קיומם.
הקול קול יעקב
פער עמוק נוסף בין ישראל ויוון טמון בהבדל שבין הנראה לנשמע.2 העולם ההלניסטי עסוק תמיד בנראה, שתכונתו העיקרית היא מוחשיותו (ומכאן "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" [שמות לג, כ] – אם יביט האדם באלוקות הרי היא תעשה מוחשית!). על כן, העולם ההלניסטי כובל עצמו אל בין גבולות המציאות המוחשית. העולם של אריסטו הוא קדמון ונצחי, המרחב הממשי שבו ניתן לראיה ולמישוש, והוא הקיום הבלעדי. לעומת זאת, כאשר תורת ישראל פותחת בתיאור הצעדים הראשונים של ההוויה, עוד בטרם הרים יולדו, עוד ברחף רוח אלקים בינות לתהו ולבהו, באה האמירה – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים" (בראשית א, ג). הממשות הראשונה, זו שמחוללת את כל שבא בעקבותיה, היא הקול הנשמע. בעמקם של דברים, הפער בין יוון וישראל הוא בנקודה ממנה מתחילים הממשות והקיום; ראשית התורה בקול הנשמע, וראשית היוונות במראה הניבט והמוחש.הדברים נזקקים זה לזה, אנו מוכרחים לעולמה של יוון, למוחשי ולנראה. אך הסדר בין הדברים הוא חשוב. הקול קודם למראה, הן בהיווצרותו של העולם והן בתפישת עולמנו אנו. אמנם לא יכול זה להתקיים ללא חברו, וסוד קיומנו הוא בכך שאנחנו רואים ושומעים כאחד, ובכל זאת פוסקת הגמרא בבבא קמא (פה ע"ב): "סימא את עינו – נותן לו דמי עינו ... חירשו – נותן לו דמי כולו". יש בו בקול דבר מה שהוא מעבר למראה.
הויכוח החריף בינינו לבין היוונים הוא בשאלת ההתחלה. למה תנתן הבכורה? לטוב או ליפה? לנשמע או לנראה? ההיררכיה בין שני הכוחות היא לבו של השוני בין שתי התרבויות. מהו המעיין המנביע את אורחות החיים, ומהו היובל המזרים אותם על סדרם? גם בעולם היווני, המקדש את הראיה כיסוד הכל, יש מימד אתי. אך ההתחלה של יוון היא המראה. האסתטיקה מכתיבה את המוסר, ממנה נובע הקול הייחודי והאחר של התרבות ההלניסטית.
נביעתה של התרבות היהודית ותביעתה היא ב"ויאמר". אצלנו מבשר הקול את הראיה. הקול הנשמע בסיני מקדים את המראות המרהיבים של המשכן וכליו. הקול משמיע את הקמאי, את תחילת ההוויה, את "ויהי אור".
בעולמו של אריסטו, שאין בו "בראשית" וכולו "קדם", הדבר הממשי והנראה הוא הוא עצמותו של הנצח, ומעתה ענינו של המוסר בשאלה כיצד לנהוג עם התופעה הנתונה הזו. בעולמנו אנו, בו הראשית היא דבר ה' – "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהלים לג, ו), ממילא הנביעה הפותחת, הראשית, היא המוסר. האסתטיקה היא רק תולדה שלו, משהו שנשרך אחריו. ומאחר והיופי הוא שני במלכות, הדיון על מקומה של האסתטיקה, מה דוחה אותה ומה מקדם אותה, נשאר פתוח. על נקודת המוצא, הדיבור הראשון – לעולם אין ויכוח, הוא הראשית והוא הנצח. השאלות והדיונים מתחילים מן התולדה. ברי לנו שהיופי חשוב ביותר, ואי שם מעבר לים יש לנו מורים דגולים בתחום זה, אבל אנו מכריעים כי המוסר קודם לו, הקול קודם למראה, ולו משפט הבכורה.
הראשון שהשמיע קולו היה הקב"ה. את השיחה יסיים האדם.
[לזכר ידיד נפשי הרב אלי כהאן ז"ל שנלקח בטרם עת. בתבונתו ובהארת פניו העמיד תלמידים ותלמידות הרבה, וחכמות רבות היו לאחדים בידיו. תודה לתלמידַי, חברַי עומר זילבר ורואי רביצקי שהפכו את הקול הנשמע למראה הנקרא.]
הערות שוליים:
מקבים ב, ז; וכן באיכה רבה א, נ; בבלי גיטין נז ע"ב. ↩︎
עיינו בהרחבה י' אלדד, אמנות הראיה ביון והשמיעה בישראל (מחניים תשכ"א). ↩︎
