שאלה:
אנחנו רבני קהילה בבית כנסת בארה"ב, ואנחנו מחפשים דרכים הלכתיות שבהן נשים תוכלנה לקחת חלק פעיל בפעילות בית הכנסת. האם אשה יכולה לקדש בשבת בבית הכנסת להוציא את הרבים ידי חובתם?
תשובה:
בפתח הדיון בשאלה האם ראוי שאשה תקדש לרבים בבית הכנסת, יש לציין שנשים חייבות בקידוש בשבת; שכך למדנו במסכת ברכות (כ ע"ב):
אמר רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה.
אמאי? מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות!
אמר אביי: מדרבנן.
אמר ליה רבא: והא דבר תורה קאמר!
ועוד, כל מצות עשה נחייבינהו מדרבנן!
אלא אמר רבא: אמר קרא: "זכור ושמור" – כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה,
והני נשי, הואיל ואיתנהו בשמירה – איתנהו בזכירה.
וכן פסק הרי"ף על אתר:
[...] ונשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דאמר קרא זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה.
וכתב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (יב, ג):
[...] וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות.
וכן פסקו ראשונים רבים,1 הטור והשולחן ערוך (אורח חיים סימן רעא).
המשנה בראש השנה (ג, ח) קבעה כלל: "כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן", ועל פי כלל זה כיון שאשה חייבת בקידוש, בפשטות יכולה להוציא אנשים ידי חובתם.
ואמנם בעל האגודה בשם הר"י פסק בניגוד לדברים אלו:2
פר"י נשים אין מוציאין אנשים דאכלו שיעור דאורייתא וכן אין מוציאין אנשים ממגילה, אף על פי שהן חייבות כאנשים. וכן לענין קידוש היום, אף על פי שהן חייבות כדאמרינן פרק מי שמתו [כ' ע"ב].
לכאורה, דברי האגודה בשם הר"י קשורים לדברי התוספות במסכת סוכה (לח ע"א), שטוען כי אף על פי שנשים אינן מצטרפות לזימון, אי אפשר להוכיח מכך שאינן חייבות בברכת המזון מדאורייתא:
כיון דאין מצטרפות לזימון כדתנן פרק שלשה שאכלו (ברכות מה ע"א), אין מוציאות אף על פי שהאיש מוציאן. שאני איש דחשיב טפי; אי נמי משום דרבים זילא בהו מלתא, דהרי מגילה דנשים חייבות בה ופירש בה"ג דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה.
ונראה שעמדה זו קרובה לעמדת הסמ"ג (עשין, עשה דרבנן ד):
תניא בתוספתא (מגילה ב, ד) הכל חייבין במקרא מגילה כהנים לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, וטומטום אינו מוציא לא את מינו ולא שאינו מינו, דשמא האחד זכר והשני נקבה, משמע דאף על גב דנשים חייבות במקרא מגילה אינן מוציאות את הזכרים. ואל תשיבני נר חנוכה דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כג ע"א) דאשה מדלקת דמשמע אף להוציא האיש, דשאני מקרא מגילה שהוא כמו קריאת התורה לכך אינה מוציאה את האיש, ואף על פי שיש דברים שהקלו במגילה יותר מבתורה בזה לא הקלו.
נמצאנו למדים שיש דעה בראשונים שאשה אינה מוציאה אנשים גם בדברים שהיא חייבת בהם. אולם יש לשים לב שבעלי התוספות השתמשו בביטוי "זילא בהו מילתא", והסמ"ג השווה את קריאת מגילה לדין קריאה בתורה, שאין אשה עולה למנין שבעה משום כבוד ציבור (מגילה כג ע"א). בגלל הלשון החדה "אינן מוציאות את הזכרים", ייתכן שאין היא מוציאה את הזכרים ידי חובה אפילו בדיעבד. אמנם ייתכן שהסמ"ג סבר שכבוד ציבור ערער את מעמד החיוב של נשים בקריאת התורה והפך אותו לחיוב שמיעה בלבד, אך פירוש זה אינו הכרחי, וייתכן שהוא לא פסל את קריאת המגילה בדיעבד והזכרים אכן יוצאים בדיעבד בקריאת אשה וקריאת אינה פחותה מקריאת קטן אלא שפסולה לקרא לכתחילה.3
עמדה זו, המבססת את עצמה על עמדת הבה"ג שנשים אינן מוציאות אנשים בקריאת מגילה, רחוקה מלהיות העמדה היחידה או אפילו השלטת בעולם הראשונים והאחרונים. ראשית, פוסקים רבים פסקו את המימרא של ר' יהושע בן לוי (מגילה ד ע"א), שנשים חייבות בקריאת מגילה ממש, ועל כן מוציאות אנשים גם בקריאת מגילה. בין פוסקים אלו אפשר למנות את הרמב"ם, את הטור ואת השולחן ערוך.4 יש שאימצו את עמדת הבה"ג בקריאת מגילה, אך קבעו שזו אינה נוגעת אפילו בנימה בעניין החיוב בקידוש, כי עמדתו היא שקריאת המגילה ייחודית ואין הנשים חייבות אלא בשמיעתה ולא בקריאתה כמו אנשים, אך בקידוש החובה זהה.
כך למשל הסבירו הרא"ש והמרדכי את עמדת הבה"ג כעמדה ייחודית בקריאת המגילה. כך דברי הרא"ש:5
אמר ריב"ל נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס.
לשון מקרא מגילה משמע שיכולות נשים לקרותה ולהוציא אנשים ידי חובתן ואמרי' נמי בריש ערכין הכל כשרין לקרות את המגילה הכל לאתויי מאי לאתויי נשים משמע שמרבה נשים אף לקרותה ולהוציא אנשים וכן פרש"י התם.
ובעל ההלכות פסק שהנשים אינן חייבות אלא בשמיעה אבל קריאתה אינה מוציאה אנשים ידי חובתן שחייבין בקריאה עד שישמעו מפי אנשים המחוייבין בקריאה כמותן ואין שמיעתן מנשים חשובה כאלו הן עצמן קורין.
והביא ראיה מן התוספתא (פרק ב) דקתני 'הכל חייבין בקריאת מגילה [...] נשים ועבדים וקטנים פטורין ממקרא מגילה ואין מוציאין רבים ידי חובתן' עכ"ל התוספתא.
והוסיף בהלכות גדולות אלא שחייבות בשמיעה למה שהיו הכל בספק להשמיד להרוג ולאבד והואיל והכל היו בספק הכל (היו) חייבין בשמיעה. ירושלמי (ב, ד) ר' יהושע בן לוי הוה מכנש כל אנשי ביתו וקורא לפניהם מגילת אסתר ורבי יונה אבוה דרבי מנא היה מתכוין לקרותה לפני הנשים שבביתו שהכל היו בספק והכל חייבים בשמיעה.
וצריך לתרץ לפי ה"ג ותוספתא הא דאמר בערכין הכל כשרין לקרות לאתויי נשים לא שיוציאו אנשים בקריאתן אלא דוקא נשים דלא תימא אף נשים אינן יוצאות אלא בקריאה חשובה של אנשים קא משמע לן שהאשה מוציאה חבירתה.
קריאתו של הרא"ש בשיטת הבה"ג היא מדויקת בלשונו.6
הראבי"ה אף סבר שיש ביטוי בנוסח הברכה לכך שיש לנשים חובה ייחודית בקריאה:7
ונראה לי דנשים מברכות על משמע מגילה ואפילו אי קרו לה לעצמן.
נמצאנו למדים שאין קשר בין עמדת המיוחדת של הבה"ג, שנשים אינן חייבות בקריאת המגילה אלא בשמיעתה ולכן אינן מוציאות את האנשים ידי חובתן, לבין שאר מצוות עשה שהזמן גרמן ששוו בהן האיש והאשה. והרמ"א (אורח חיים תרפט, ב) הכריע כפירוש הראבי"ה:
ויש אומרים אם האשה קוראה לעצמה מברכת: לשמוע מגילה, שאינה חייבת בקריאה.
ואכן בספר כלבו (סימן לא) כתב במפורש בשם הר"ש שאשה יכולה להוציא יכולה להוציא אחרים ידי חובתם בקידוש:
ונשים חייבין בקדוש היום ואף על פי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, והטעם כמו שאמרו רז"ל נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה דכתיב זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנייהו בשמירה איתנייהו בזכירה, ואשה היודעת לקדש מקדשת ואם לאו מקדשין לה, וביאר הר"ש ז"ל ואפילו להוציא אחרים ידי חובתם שאינן יודעין לקדש.
ואף על פי שדיבר בהקשר שאין האחרים יודעים לקדש, נראה שדיבר בהווה לפי הנהוג בתקופתו; וכן הבינו הבית יוסף (אורח חיים סימן רעא) שהשמיט את ההקשר וכתב בפשטות:
וכתוב בכל בו שמוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם.
וכך הכריע גם להלכה בשולחן ערוך (שם סעיף ג), ללא שום הסתייגות מהרמ"א:
נשים חייבות בקידוש אף על פי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא (פירוש מצות עשה התלויה בזמן) משום דאיתקש זכור לשמור והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם.
בניגוד לדברים אלו כתב הב"ח (אורח חיים רעא, ב):
ואחד אנשים ונשים חייבים בקידוש היום. וז"ל הכל בו וביאר הר"ש ז"ל ואפילו להוציא אחרים ידי חובתם שאינן יודעין לקדש עכ"ל ומביאו ב"י ופסק כך בשלחן ערוך (ס"ב), אבל גבי מגילה סימן תרפ"ט כתב בשלחן ערוך (ס"ב) יש אומרים שהנשים אינן מוציאות את האנשים וכת' על פי דברי בה"ג שהביא רבינו לשם החולק על פירוש רש"י שכתב שהנשים מוציאות את האנשים, ותימה שכאן פסק כפירוש רש"י שהביאו בספר כל בו והפסקים סותרין זה את זה דנראה דאין לחלק בין קידוש למגילה, ולפע"ד נראה עיקר להחמיר בקידוש כמו במגילה שאין הנשים מוציאות לאנשים וכן ראיתי שכתב מהרש"ל (בהגהותיו לטור סי' תרפט).
גישה מחמירה זו של הב"ח מבוססת על ההשוואה בין קריאת המגילה לשאר מצוות עשה שהאשה חייבת בהן, וקבלת האמירה של הבה"ג שיש הבדל באופי של חובת הנשים לעומת האופי של חובת האנשים. ולכן כמו שאשה אינה מוציאה בקריאת המגילה כך אינה מוציאה גם בקידוש. על דבריו אלה של הב"ח הגיב בחריפות המגן אברהם (אורח חיים רעא, ב), וטען שזו לא הקריאה הנכונה בשיטת הבה"ג והסתמך על התוספות במסכת סוכה:
ומוציאות את האנשים. הקשה הב"ח מ"ש ממגילה דאין מוציאות וכמ"ש סימן תרפ"ט ואשתמיטתיה דברי התוס' בסוכה דף לח שכתבו כיון דרבים הם זילא בהו מילתא שתוציאם אשה ע"ש ועסי' קפ"ו וע' באגודה פ"ג דסוכה שכתב בשם ר"י דאין מוציאות והוא פוסק שמוציאות.
המגן אברהם חלק על עמדה זו של הב"ח שאשה אינה יכולה להוציא אנשים באמרו שנעלמה מהב"ח עמדת בעלי התוספות בתירוצם השני.8 משמע שהבין המגן אברהם ששיטת בעלי התוספות בבה"ג היא שאשה יכולה להוציא אנשים במצוות עשה שהזמן גרמן שנתחייבו בהן, אבל לא מצווה דרבים ש"זילא בהו מילתא". משמע מדבריו שהשומע קידוש מפי אשה יוצא ידי חובתו, אך אשה אינה מוציאה את האנשים בקריאת המגילה משום "זילותא", כלומר פחיתות כבוד, בדומה לדין כבוד ציבור בקריאת התורה.9
כך כתב המגן אברהם גם בהלכות קריאת מגילה (אורח חיים תרפט, ה):
ול"ד לנ"ח דשאני מגיל' דהוי כמו קריאת התור' (סמ"ג) פי' ופסול' מפני כבוד הצבור ולכן אפי' ליחיד אין מוציא' דלא פלוג (רא"ם) עמ"ש סי' ער"א.
עמדת המגן אברהם היא שיש מצוות ציבוריות, כמו קריאת התורה וקריאת מגילה. במצוות אלו, אין האשה יכולה להוציא את הרבים ידי חובתם משום "זילא בהו מילתא". במצוות אלו, גם אם הן מקוימות שלא בציבור (כגון קריאת מגילה ליחיד שאינו מגיע לבית הכנסת), מחמיר המגן אברהם שאשה לא תוציא איש כי "לא פלוג". על פי עיקרון זה נראה שקידוש אינו מצווה ציבורית, ועל פי עמדת המגן אברהם, ברור שבמסגרת משפחתית או במסגרת מצומצמת אחרת מותר לאשה להוציא איש. ונראה לי שהוא יאמר שגם בציבור יהיה מותר כיון שאין זו מצווה ציבורית10 (ועיינו בערוך השולחן המובא לקמן).
על כן גם אם הב"ח החמיר הרי ששולחן ערוך, הרמ"א בדרכי משה,11 המגן אברהם והט"ז דחו את דבריו. וכך כתב הט"ז:12
ומוציאות את האנשים כו'. אף על גב דבסי' תרפ"ט פסק בש"ע כבה"ג דאין נשים מוציאות אנשים במקרא מגילה אף ע"ג שהם חייבות במקרא מגילה לא דמי לכאן דבמגילה יש דיעות דאין לנשים לברך על מקרא מגילה אלא על משמע מגילה כמ"ש שם ב"י ע"כ בודאי לא נכון שלכתחלה יוציאו האנשים משא"כ כאן הכל מודים שאין חילוק כלל בין אנשים לנשים ע"כ שפיר מוציאות אותם ורש"ל ומו"ח ז"ל פסקו גם כאן דאין מוציאות כמו במגילה ואין זה מוכרח כלל.
וכך גם סיכם המשנה ברורה (רעא ס"ק ד): "ומוציאות את האנשים – וכן הסכימו הט"ז ומ"א והגר"א ושאר אחרונים", אך הוסיף הערה: "ומכל מקום יש להחמיר לכתחלה שלא תוציא אשה אנשים שאינם מבני ביתה דזילא מילתא [א"ר ודה"ח]".
בהערה זו ערבב המשנה ברורה שני עניינים. רבי יעקב מליסא בעל סידור דרך החיים פסק ש"זילא מילתא לאשה" להוציא אנשים גם מבני ביתה כשיטת המגן אברהם. לעומתו, האליהו רבה תרץ את קושיית המגן אברהם על הב"ח באמרו שהב"ח סבר שאשה כן מוציאה אנשים מעיקר הדין ולא התעלם מפירוש בעלי התוספות לעמדת הבה"ג כלל. אדרבה, הב"ח התבסס על פירוש בעלי התוספות בפסיקת הבה"ג וכל כוונתו הייתה שאשה אינה מוציאה אנשים שאינם בני ביתה משום "זילותא". כדרכו במקום מחלוקת הפוסקים, הציע המשנה ברורה להחמיר ולאסור לאשה להוציא אנשים לכתחילה בקידוש.
בבקשת מחילה מכבודם, נראה לי, כפי שכבר אמרתי לעיל, שעמדת המגן אברהם היא שאין בקידוש "זילא מילתא" בשום מקרה.
ערוך השולחן (אורח חיים רעא, ה) אכן הביא את דברי הט"ז והמגן אברהם החולקים על המחמירים והכריע כדעתם:
ויש רוצים לומר שאינן מוציאות אנשים כמו במגילה לקמן סימן תרפט [רש"ל וב"ח] ואינו עיקר, דבשם כיון דברבים הוא זילא מילתא כמו שכתבו התוספות בסוכה, מה שאין כן בקידוש, וכן כתבו מפרשי השולחן ערוך [הט"ז והמג"א סק"ב].
בסיכום הדברים יש להציע את הטיעונים הבאים:
- מפשטות הסוגיות עולה שאשה מוציאה אנשים בקידוש כמו שהיא מוציאה בקריאת המגילה (על פי פשט הבבלי ורוב הראשונים).
- כך גם פסקו הרי"ף, הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך.
- גם לשיטת הבה"ג, המחמיר וסובר שאשה אינה מוציאה את האנשים ידי חובתם במגילה, נראה שהוא מתייחס לאופי המיוחד של חיוב נשים בקריאת המגילה שאינן חייבות אלא בשמיעתה, ואין העניין קשור לשאר המצוות בהן נשים חייבות כאנשים; ואכן הרמ"א הכריע במפורש כפירוש זה בבה"ג ופסק שאשה מוציאה איש בקידוש.
- רק הב"ח והמהרש"ל סברו שאשה אינה מוציאה בקידוש על פי הבה"ג, ואף עמדה זו נדחתה על ידי אחרונים רבים. אמנם הסמ"ג והתוספות בסוכה הבינו את שיטת הבה"ג שאשה לא מוציאה בקריאת המגילה כהכרעה כללית שאשה לא מוציאה את הרבים משום 'זילותא'. על אף שהמגן אברהם אימץ את עמדתם, אין סיבה להרחיב עמדה זו למקרים בהם האשה מוציאה יחידים רבים אך אין מדובר במצווה ציבורית כמו קידוש. אמנם האליהו רבה ודרך החיים החמירו בכך, והמשנה ברורה החמיר לכתחילה לדעתם, אך בהחלט יש מקום רב לחלוק על פרשנותם בדברי המגן אברהם כפי שהכריע ערוך השולחן.
- ואף לפי החומרא של גדולי האחרונים שקיבל המשנה ברורה, יש מקום לדון במושג "זילותא" שחידשו בעלי התוספות. האם הוא מתאים בכל ציבור ובכל מקום ומה מידת ההתאמה בין מושג זה לבין המושג כבוד ציבור? בהחלט יש מקום רב לומר שמושגים אלו של "זילותא" אינם מתאימים לקהילות בהן נשים נושאות בתפקידים ציבוריים, אומרות דברי תורה ופעילות בצורת אחרות של הנהגת הציבור.
בשולי הדברים ראוי לציין שאמנם שאלתם על קידושא רבא אחרי תפילת מוסף בשבת בבוקר, ותשובתנו עסקה בקידוש בלילי שבתות. לכאורה יש הבדל ביניהם, שכן קידוש בליל שבת הוא דאורייתא וקידוש בבוקר הוא דרבנן. ואף על פי כן אין לחלק, שחיובן של נשים בקידושא רבא זהה לחיובם של אנשים, כפי שכתב הפרי מגדים (אורח חיים פתיחה כוללת חלק א):
וכמו במצות עשה של תורה בזמן גרמא נשים פטורות, הוא הדין במצות עשה דדבריהם שהזמן גרמא נשים פטורות ואי בעי מברכי, זולת מצות שיש בהם טעם, נשים חייבות מקרא מגילה שאף הם באותו נס, וקידוש היום זכור ושמור, ויראה הוא הדין בקידושא רבא דשחרית שבת מדרבנן נשים חייבות מדרבנן זכור ושמור והני נשי כו', וכעין של תורה עשאום.
קהילתכם מאוד רוצה בכך וחושבת שחידוש זה יעזור לקרב ליבותיהם של הבריות לאביהם שבשמיים ולעולם ההלכה, ועל כך אמר הטור: "וחיי עולם נטע בתוכנו – היא תורה שבעל פה". לכן, אשה יכולה לקדש ולהוציא את באי בית הכנסת ידי חובתם ויש בסיס איתן בפוסקים לסמוך עליו.13 אמנם אין דרך זו מתאימה לכל קהילה בכל אתר ואתר. כל קהילה חייבת לקבל החלטה נבונה המבוססת על היכרות עמוקה עם חבריה – מה יגרום לקהילה לעלות במעלות הקודש ומה עלול לגרום למריבה ולחשש איסור "לא תתגודדו".
בכבוד ובהערכה,
דוד ביגמן
יוסף סלוטניק
מעלה גלבוע
הערות שוליים:
מרדכי ברכות פרק מי שמתו רמז סא; רי"ץ גיאת הלכות קידוש עמוד ב; רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב כז; ספר המנהיג הלכות שבת עמוד קנא; ספר הרוקח הלכות שבת סימן נב; ספר שבלי הלקט ענין שבת סימן עב; ספר אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם; שו"ת הריטב"א סימן צז, ד; שו"ת מהר"ם חלאווה סימן יח; שו"ת הרשב"ש סימן תנג ועוד. ↩︎
האגודה מסכת סוכה פרק ג סימן לב. אבל בהמשך שם בעל האגודה בעצמו אינו מסכים עם הדברים שהוא מצטט בשם הר"י: "אבל נראה לי דנשים מוציאות נשים בין לברכת מזון בין לקידוש ומגילה עיין פרק קמא [דמגילה ד ע"א] נשים מוציאות בקידוש נשים וקטנים", ובמקום אחר כתב: "ולפי דעתי אפילו אנשים בני ביתה מוציאה אם אין בעלה בעיר או אין לה בעל, ואין מורין כן". (האגודה מסכת שבועות פרק ג סימן י). ↩︎
ראו בדבריו, עשין, סימן יט: "'כמה [הם] הקוראים, בשבת בשחרית [קורין] שבעה וביום הכיפורים ששה ובימים טובים חמשה אין פוחתין מהם אבל מוסיפין עליהם, בראשי חדשים ובחול המועד קורין ארבעה ובמנחה של שבת ויום הכפורים ובשני ובחמישי של כל שבוע ובחנוכה ובפורים בשחרית ובימי תעניות בשחרית ומנחה קורין שלשה ואין פוחתין ממנין זה ואין מוסיפין עליהם' (רמב"ם שם הט"ז). וקטן היודע לקרות ויודע למי מברכים עולה בשבעה למניין". ↩︎
רמב"ם מגילה א, א–ב, טור ושולחן ערוך אורח חיים סימן תרפט, א–ב. ↩︎
רא"ש מסכת מגילה פרק א סימן ד. ↩︎
כפי שצוטט בדברי הרא"ש. ראו ספר הלכות גדולות סימן יט – הלכות מגילה עמוד רלו. ↩︎
ראבי"ה חלק ב, מסכת מגילה סימן תקסט. ↩︎
המגן אברהם מתעלם מהתירוץ הראשון של בעלי התוספות, וצ"ע. ↩︎
תוספות סוכה לח ע"א: "בתוספתא קתני גבי ברכת המזון דאין אשה ועבד וקטן מוציאין את הרבים ידי חובתן ואיכא לאוקומי כשאכל שיעורא דאורייתא ואין יכול לדקדק מכאן דברכת המזון דאורייתא דדלמא לא הוי דאורייתא כיון דאין מצטרפות לזימון כדתנן פרק שלשה שאכלו (שם דף מה.) אין מוציאות אף על פי שהאיש מוציאן שאני איש דחשיב טפי אי נמי משום דרבים זילא בהו מלתא דהרי מגילה דנשים חייבות בה ופירש בה"ג דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה". ↩︎
נדמה לי שלא התכוון המגן אברהם לפסול קריאה של אשה בתורה או במגילה בדיעבד. אם למשל יש שומע מקהילה אשכנזית בקריאת אשה במגילה בקהילה ספרדית, האם יצא הוא ידי חובתו? וצ"ע. ↩︎
דרכי משה הארוך סימן רעא ס"ק ב: "כתב הכל בו דאשה היודעת לקדש מוציאה אנשים הואיל והיא חייבת דבר תורה". ↩︎
ט"ז אורח חיים סימן רעא ס"ק ב, וכן משמע מביאור הגר"א שם. ↩︎
לכאורה יש לעיין כאן בדין ערבות; עיינו פרי מגדים אורח חיים, אשל אברהם סימן רעא ס"ק ב: "אם אשה כבר קידשה אם יכולה להוציא אנשים, תליא בפלוגתא אם הם בכלל ערבות עלינו, ובפתיחה כוללת [ח"ב אות טז] אי"ה יבואר זה", אך רבים סברו שכל דין ערבות תלוי רק בשאלה אם המוציא חייב באותה מצוה, ולפי שיטה זו אין צורך להקפיד שהאשה לא קידשה לעצמה קודם, ואכמ"ל. ↩︎
