טעמים רבים ניתן להעלות לסיבת אכילת מצה על דרך הדרש והרמז, אך הסיבה הכתובה בפרשת בוא היא הטעם המוכר לכל אדם מישראל מילדותו: "ויֹאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגֹת מצות כי לא חמץ, כי גרשו ממצרים ולא יכלו להמהמה" (י"ב, לט). טעם זה מופיע אף בדברי חז"ל הידועים בהגדה של פסח: "מצה זו על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ".
אך דא עקא, הציווי על אכילת מצות מופיע כבר קודם לכן. בתחילת הפרק, בציווי שכותרתו "החדש הזה לכם ראש חדשים", מצטווים ישראל בכל חוקות הפסח, ומצוות המצה נזכרת בפסוקים אלו הן באכילת השה: "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות" (ז), והן, בהרחבה מרובה, בציווי לדורות. פסוקים אלו פותחים (טו) ומסיימים (כ) בהיות איסור החמץ כללי וגורף, בכל מקום ובכל אדם, ועונשו כרת, ובתווך מפורטים ונשנים פרטי המצווה. ואם כן, האם צוו ישראל מראש על אכילת מצות ביציאת מצרים, או שרצו להכין חמץ, אלא שלא הספיקו? על שאלה זו ננסה להציע כאן בקיצור נמרץ שני כיוונים לשני תשובות אפשריות, ויבחר הקורא.
אם נדייק בפסוקי הציווי שבפרשת "החודש הזה לכם" נבחין כי בציווי לאותה שנה, "פסח מצרים" (עד פס' יג), מצטווים ישראל רק על אכילת הפסח, על דיניו המרובים. ואילו הציווי לדורות, "לזכרון" ול"חקת עולם" (מפס' טו) עוסק באיסור חמץ ובאכילת מצה שבעה ימים (בדומה להבחנה העתידית בין חג הפסח, החל בי"ד בניסן בין הערביים, לבין חג המצות, שהוא שבעת ימים החל מט"ו בניסן). לכן נצטוו ישראל במצרים לאכול בליל הפסח אותה שנה את קרבן הפסח, וציווי זה כלל "צלי אש ומצות", אך לא נאסר בו חמץ. על השבתת החמץ נצטוו רק החל מהשנה הבאה. אך 'במקרה', כלומר ביד ה', גם בשנת יציאת מצרים קיימו ישראל בעל כרחם את הציווי לדורות, שלא יכלו להתמהמה.
על השאלה מדוע נצטוו על השבתת החמץ לפרשנות זו, תקצר כאן היריעה מלענות, רק נציין את הכיוון בו יוכל לצעוד ההולך בדרך זו. את קרבן הפסח מצוּוִים ישראל לאכול בפרטים רבים של דינים, שרובם קשורים לעניין החיפזון: הצלי הוא צורת הכנת הבשר המהירה ביותר, צריך 'להמחיז' בזמן אכילתו מוכנות ליציאה חפוזה (ראו רשב"ם על פס' ח), ואף מפורש בו "ואכלת אתו בחפזון" (יא). למוטיב החיפזון מצטרף גם הציווי לאוכלו עם מצות, שהן לחם שנאפה בחיפזון. חיפזון זה איננו מכיון שמיהרו, שהרי הציווי היה זמן רב מראש, אלא רצה הקב"ה להדגיש את היות גאולת מצרים בחיפזון.1 פרט אחד מענייני החיפזון, הלא הוא אכילת המצות, נקבע לדורות – שיאכלו שבעה ימים לחם שנאפה בחיפזון, זכר לגאולה שנצטוו בה 'בחפזון'. אך כאמור, גרמה יד ה' שגירושם יגרום להם כבר בשנת היציאה ממצרים לא לאכול חמץ.2
זהו כיוון פרשנות אחד, בו הפסוק "כי גורשו ממצרים" מנמק רק את תפריט ישראל בעת יציאת מצרים, ולא את הצו לדורות. אך כמובטח, לא נסתפק בפרשנות זו, אלא נציע כיוון נוסף.
בציווי על אכילת מצות אומרת התורה: "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" (יז). כיצד "הוצאתי" בלשון עבר, אם נאמרה הפרשה בראש חודש ניסן? ראב"ע מציע בפירושו הקצר, כאחד משלושה פירושים, אפשרות ש"זאת הפרשה מוקדמת". כלומר: הציווי על אכילת מצות, הוא הציווי לדורות (מפס' יד או טו), לא נאמר לפני יציאת מצרים, אלא נאמר מאוחר יותר (כגון בסיני), והקדימו הכתוב לכאן כדי לסומכו ליציאת מצרים.
ולפי פירוש זה של ראב"ע הציווי מראש היה רק על אכילת מצה יחד עם הפסח, ולא צוו ישראל על השבתת חמץ ועל חובת מצה שבעת ימים לפני יציאת מצרים, ולכן אפשר לומר שציווי זה הוא אכן זכר לכך שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, כתשובת ההגדה לשאלה "מצה זה שאנו אוכלים על שום מה".
הערות שוליים:
בעניין מהות היציאה בחיפזון, עיינו למשל בשפת אמת פסח, תרנ"ד, ד"ה "שמעתי". ↩︎
אמנם אין פירוש זה עולה בקנה אחד עם תשובת ההגדה לסיבת אכילת מצה, אך עדיין ניתן להולמו עם דבריו של רבן גמליאל במשנה בפסחים (י', ה): "מצה - על שום שנגאלו אבותינו במצרים". ↩︎
