חג הפסח נזכר במקרא פעמים רבות. שתי הפרשיות המרכזיות העוסקות בפירוט דיני הפסח מופיעות בשמות י"ב ובדברים ט"ז, אולם עיון בפרשיות אלה חושף סתירות ומתחים ביניהן. שאלת הסתירות נדונה רבות בחקר המקרא והטרידה גם את יושבי בית המדרש לאורך הדורות. במאמר זה נבקש להציע פתרון לסתירות בדרך "גישת התמורות". הדברים המובאים כאן הם קיצור של מאמר רחב יותר שיתפרסם אי"ה בקרוב בספר על גישת התמורות.
הסתירות והמתחים שבין דיני הפסח בשמות י"ב לדיני הפסח בדברים ט"ז
הדמיון בין שתי הפרשיות הוא באזכור הפסח וחג המצות,1 בהקרבת הפסח לעת ערב (שמות י"ב, ו; דברים ט"ז, ו), באכילת הפסח על מצות (שמות י"ב, ח; דברים ט"ז, ג) ובדין הנותר – איסור להותיר מבשר הפסח עד הבוקר (שמות י"ב, י; דברים ט"ז, ד). לצד נקודות הדמיון הללו בין הפרשיות, יש גם סתירות ופערים:- הבהמות המוקרבות – בשמות הפסח בא מן הצאן: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (י"ב, ה), ואילו בדברים נאמר שניתן להקריב גם בקר: "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר" (ט"ז, ב).
- מקום עשיית הפסח – בשמות מקיימים את הפסח בבית, "עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" (י"ב, ז). לעומת זאת, בדברים הקורבן מובא אל המקדש המרכזי והיחיד, "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" (ט"ז, ב, ה, ו). רק משהסתיים טקס הפסח הורשה עולה הרגל לשוב אל ביתו: "וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ" (ט"ז, ז). מכך נגזר גם ההבדל בין הדין בשמות, האוסר לצאת מן הבית כל הלילה: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (י"ב, כב), לבין זה שבדברים, ממנו נעדר עניין זה, שהרי האדם אינו נמצא כלל בביתו.
- דרך הכנת הפסח – בשמות יש לצלות את הפסח ומודגש שאין לאוכלו מבושל: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ [...] אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ" (י"ב, ח–ט), ואילו בדברים יש לאוכלו מבושל: "וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ" (ט"ז, ז). הבישול בסיר מחייב פירוק הקורבן והפשטת איבריו, בניגוד לחוק בשמות הקובע שיש לצלות את הקורבן כולו על איבריו: "כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (י"ב, ט); "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (מו).
- נתינת הדם – בשמות יש לתת את דם הפסח על המזוזות והמשקוף שבבתים: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" (י"ב, ז), ואילו בדברים קיום דין זה הוא בלתי אפשרי משום שאת הפסח מקריבים במקדש. נראה, שאת הדם יש לזרוק על המזבח כדרך שנוהגים בשאר הקורבנות (י"ב, כז).
- המשתתפים בעשיית הפסח – בשמות שוחטים בני הבית את הפסח ומורחים את דמו על המזוזות, ואילו בדברים אמורים לחול עליו דיני קורבן, ולפיכך נראה שהפעולות היו בתחום אחריותו של הכוהן (י"ח, ה).
- חג הפסח וחג המצות – בשמות י"ב יש הבחנה ברורה בין הפסח לחג המצות, ולעומת זאת בדברים ט"ז נוצרת זיקה בין הפסח לחג המצות עד לכדי הפיכתם לחג אחד. לפי דברים ט"ז, ג אכילת המצות במשך שבעת הימים תלויה בזבח הפסח: "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת".
כמו כן, דינים אחדים המופיעים בשמות נעדרים מחוק הפסח בדברים:
- מרור – בשמות יש לאכול את הפסח על מצות ומרורים (י"ב, ח), ואילו בדברים נזכרו מצות בלבד (ט"ז, ג, ח).
- לקיחת השה בי' בניסן – על פי החוק בשמות יש לייחד את הכבש בי' בניסן ולשוחטו בי"ד בניסן (י"ב, ג), ואילו בדברים לא נזכר דין זה כלל. באופן פשוט החוק מחייב את עולי הרגל להקריב את הפסח בי"ד בניסן, ואינו דורש הופעה במקדש כבר בי' בניסן לשם קניית הקורבן.
- חיפזון – בשמות יש לאכול את הפסח בחיפזון (י"ב, יא), ואילו בדברים אין רמז להלכה זו.
כיצד אפשר להתמודד עם שאלת הסתירות והמתחים בדין הפסח? האם הסתירות הן מדומות או שמא ממשיות? ואם אכן יש סתירות, מה משמעות הפסח על פי כל אחת מן הפרשיות?
פתרון חדש – גישת התמורות
לשאלת היחס בין פרשיות הפסח ניתנו פתרונות שונים לאורך הדורות. סקירת הגישות השונות תופיע במאמר המלא שיתפרסם אי"ה בקרוב. כעת נבקש להציע פתרון על דרך הפשט, בגישה חדשה, היא גישת התמורות.ברור לעין כול כי כמה מן הסתירות ומן הפערים נובעים מכך שבשמות מתואר מאורע יציאת מצרים ואילו בדברים מדובר בחגיגת הפסח לאחר זמן. עם זאת, אין בכך פתרון מלא לכלל הסתירות, שהרי מלשון ספר שמות (י"ב, יד ועוד) עולה שיש לחוג את הפסח באופן הזה גם בדורות הבאים: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" (וראו ראב"ע על אתר).
נראה, כפי שהראה רד"ץ הופמן, שיש סתירה בין הפרשיות וכל אחת נקבעה לעולם. אולם שלא כרד"ץ הופמן, שתלה את השינוי בחובה להקריב כל בשר על המזבח לפני אכילתו (ויקרא י"ז), נציע אנו מודל התפתחותי שונה.
פשוט יותר בעינינו להציע שהמהפך תלוי בריכוז הפולחן, שהוא אחד מחידושיו של ספר דברים. מפנה זה הוא דרמטי ומשמעותי מבחינת אופי הפולחן, והשפעתו על כלל תחומי החיים ניכרת (היתר הבשר, מקום מושב הערכאה השיפוטית העליונה ועוד). לענייננו, המעבר למקום פולחן יחיד גרר את העברת הפסח למקדש המרכזי. החוק בדברים מדגיש פעמים אחדות שאין לקיים את הפסח אלא במקום אשר יבחר ה', כדי לבטל את הנוהג המוכר של חגיגה בבתים כפי שעולה משמות י"ב.
אולם אין בהסבר זה מענה לכלל ההבדלים שבין שמות לדברים ובמיוחד לביטול טקס מריחת הדם, שכן יכול היה החוק בספר דברים לחייב למרוח דם על מזוזות המקדש (ראו יחזקאל מ"ה, יט), או כמנהג השומרונים, למרוח דם על מצחי האנשים (בהשפעת יחזקאל ט', ד) – תופעה מוכרת שאני ורבים אחרים ראינו בשכם. גם ביטול האכילה בחיפזון, בעת שהאנשים חגורים ומקלם בידם, אינו מוסבר שכן היה אפשר לחייב את אוכלי הפסח במקדש המרכזי לאוכלו בחיפזון על מצות ומרורים כשמותניהם חגורים. נראה שההסבר לכך הוא שעם העברת הפסח למקדש המרכזי, התאפשר צמצום של מנהגים שספר דברים מסתייג מהם, ובראשם קיום טקסים חריגים ליד המזוזות, כפי שנסביר להלן.
תמורה במקומו של הנס בתפיסתו של ספר דברים
לדעתי, שורש הפער נעוץ בתמורה שחלה במקומו של הנס בעולמם הרוחני של יוצאי מצרים לעומת מקומו בעולמם של הנכנסים לארץ, וריכוז הפולחן משמש כלי למיתון ואף לביטול של טקסים הקרובים לעולם הנס ויכלו להתפרש באופן מאגי.טקס הפסח בספר שמות הוא חלק בלתי נפרד מסיפור יציאת מצרים העמוס נסים, אותות ומופתים: "לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (י"א, ט); "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים" (י"ב, יב). היוצאים ממצרים חוו אלוהות הפורצת את גדרי הטבע, וכחלק ממאורעות היציאה הם נדרשו לאכול מן הפסח ולמרוח דם על המזוזות לשם הגנה מפני המשחית: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (י"ב, יב–יג). במקום שבו נמצאו בני ישראל, הן המקום הגאוגרפי הן המנטלי, האל הוא גואל ומושיע כמו גם מסוכן וקטלני, והצלתם הייתה תלויה בדם שעל המזוזות.2 על פי שמות יש לחוג באופן הזה בכל שנה: "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת" (י"ב, כו). כך אפשר להבין את תגובת הבן – "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" (שם). הטקס החריג של עשיית זבח בבית ומריחת דם על פתחו מעורר את הבן לשאול לפשר העניין.
בעקבות חילופי הדורות חלה תמורה במקומם של הנסים, והיא באה לידי ביטוי בהקשרים אחדים.
שינוי אחד הוא במקומם של ה' והאדם במלחמות בתורה. על שפת ים סוף נלחם ה' לבדו במצרים ובאופן נסי: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות י"ד, יג). אחר כך, במלחמת עמלק, פעל משה באופן נסי על ההר, והעם נלחם בעמלק בהנהגתו של יהושע (י"ז).3 לבסוף נערכו המלחמות בערבות מואב ללא נסים כלל. משה שלח מרגלים לטובת כיבוש יעזר (במדבר כ"א, לב), וה' הסתפק בדברי עידוד במלחמה בעוג מלך הבשן (לד).4 אפשר להבחין במגמה זו גם במלחמת המעפילים (י"ד, מ–מה) ובמלחמה כנגד מלך ערד (כ"א, א–ג), שהיו גם הן טבעיות. השימוש בנסים, אם כן, הולך ופוחת, ובהתאמה הפעילות האנושית הולכת ומתגברת.
שינוי נוסף מתרחש באופן השימוש במטה ובתדירותו. השימוש במטה בספר שמות שכיח ביותר. משה ואהרן השתמשו בו כאותות לעם (שמות ד') ולפרעה (ז', ח–יג), וכן לעשיית המכות (דם, צפרדע, כינים, ברד, ארבה, חושך). גם קריעת ים סוף נעשתה בעזרת המטה (י"ד, טז, וככל הנראה גם כא, כו, כז), וכן הוצאת המים מן הסלע (ט"ז, ה–ו). לעומת זאת בסיפורי התלונות שבספר במדבר אזכורו ספורדי. הבעיות נפתרות ללא שימוש במטה למעט בסיפור קורח (במדבר י"ז, טז–כד), ובסיומו הוא נותר במשכן (י"ז, כה).
הפער בין דור יוצאי מצרים לדור הנכנסים לארץ ניכר בסיפורי הוצאת המים מן הסלע. לעומת שמות, שבו ניתנה ההוראה להכות בסלע בעזרת המטה (שמות ט"ז, ה–ו), בבמדבר המטה נזכר ככלי סמלי להנהגת משה ושימש להקהלת העם בלבד (כ', ח). ההכאה בסלע נחשבת בספר במדבר לחטא חמור כל כך, עד שמשה ואהרן נענשו ולא נכנסו לארץ בגינו. לדעת משה זאב סולה, בסיפור שבספר במדבר נדרש משה להביא עמו את המטה אף שהיה עליו לדבר אל הסלע, דווקא על מנת להוכיח שהנס יכול להתרחש גם בלעדי המטה.
ההבחנה בין החיים הנסיים במדבר לחיים בארץ ישראל, המזוהים עם עבודת האדמה, מופיעה בדברים ח'. בספר יהושע מובחנת תקופת המדבר מתקופת כיבוש הארץ במעבר מאכילת מן, המזוהה עם נס, לאכילת תבואת הארץ, הקשורה לטבעיות. אליהו עסיס הראה שאזכורי המן ותבואת הארץ ביהושע ה', יא–יב ערוכים באופן משורג – על מנת להעצים את הניגוד שבין עולם הנס שבמדבר לעולם הטבע שבארץ ישראל.5
מכל האמור לעיל עולה כי דור הנכנסים לארץ היה בָּשֵל יותר לצורה אחרת של חגיגה וזיכרון. הטקס הכמו-מאגי6 הכולל מריחת דם על הבתים כהגנה מפני המשחית, מוחלף כעת בהקרבה במקדש במקום אשר יבחר ה'. אופיו הפולמוסני של החוק בדברים מתנגד אפוא להלכה שנקבעה בשמות, מתוך ההבנה שהגיעה העת לקיים את הפסח בצורה סמלית יותר. הפסח הפך לקורבן ככל הקורבנות וממילא חלים עליו כללי ההקרבה הרגילים. הוא הועבר מפתחי הבתים והמזוזות אל המקדש והמזבח על מנת לצמצם את הטקס הקדום, שכלל מוטיבים נסיים.
תמורה בתפקידן של המזוזות בספר דברים
לחיזוק טענתי אוסיף כי ספר דברים התנגד לקיום טקסים חד-פעמיים וחריגים על יד המזוזות בשני עניינים נוספים, והורה על דרך אחרת לציין אמונות דתיות בסמוך למזוזה. כמו בסוגיות אחרות (קורבנות, נקמת דם ועוד) בחרה התורה לעדן את הצורך הנפשי לפעול באופן מסוים, ולא לשלול אותו. כך במקרה שלפנינו, הצורך לראות במזוזה ובפתח הבית מקום בעל חשיבות למעשה הדתי התקבל, אך האופן שבו מציין האדם את נאמנותו לאל השתנה.- רציעת עבד עברי – על פי ספר שמות העבד נרצע לפני האלוהים הנוכח בדלת או במזוזה: "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה" (כ"א, ו). לעומת זאת, בדין העבד בספר דברים הושמטו שניהם. העבד נרצע ליד הדלת אך אין למקום משמעות דתית של נוכחות אלוהית: "וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת" (ט"ו, יז).
- פרשיות ה'תפילין' – בארבע פרשיות מוזכר עניין הקשירה על היד והראש – שתיים בשמות (י"ג ט, טז), ושתיים בדברים (ו', ח; י"א, יח). להלכה נפסק שיש לקובען בתפילין של יד וראש, והן כונו "פרשיות תפילין". בשמות נזכרו היד והראש בלבד, ואילו בדברים נזכרה פעמיים גם כתיבה על המזוזות (ו', ט; י"א, כ).
נראה אפוא כי השינוי הוא עקבי! במקום שבו נזכרת המזוזה בשמות – היא הושמטה במקבילה שבדברים (פסח ועבד עברי), ובמקום שהיא נזכרת בדברים ("תפילין"), היא נעדרת משמות.
מה משמעות השינוי?
בספר שמות יש לרצוע את העבד ליד הדלת או המזוזה, כי שם מצוי ה' השומר על דלתי בתי ישראל. נוכחות ה' בפתח הבית נזכרת במפורש בעת יציאת מצרים (י"ב, כג). משמעות הפועל פסח אינה דילג, כפי שפירשו רש"י (בפירושו השני) ורשב"ם, אלא הגן והציל, כפירושם של אונקלוס, רס"ג ורש"י (בפירושו הראשון). אלה סמכו את דעתם על המשך הפסוק "וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (כז), וכן על הפסוק "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט" (ישעיהו ל"א, ה). ידידי עוזי פז ממדרשת עין הנציב הציע בשיחה בעל פה ראיה לשיטה זו משמות י"ב, כג: "וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף". כיצד אפשר לדלג על הפתח?! סביר יותר להציע שה' נוכח בפתח, ובכך הוא מונע את המשחית מלהיכנס לבתי ישראל.
לעומת זאת בספר דברים המוקד עבר אל האדם. ה' אינו מצוי בפתח כדי להגן על יושבי הבית אלא האדם הוא שנדרש לכתוב הצהרת נאמנות לאל על מזוזת ביתו. עליו להצהיר על נאמנותו לה' בעזרת מילים, ולא על ידי דם, במשך כל השנה, ולא בטקס דרמטי אחת לשנה.
המעבר מחגיגת זיכרון רב-חושית של הצלת ה' את ישראל מפני המשחית, להקרבה במקדש ללא גוון כמו-מאגי, גררה את ביטול ההמחזה הנזכרת בשמות. אכילת הפסח עם המרור ובחיפזון כשבני ישראל חגורים הומרה בהקרבת קורבן במקדש. אכילת המצה עם הפסח נותרה בעינה משום שהיא אופיינית לקורבנות בכלל ולזבח השלמים בפרט. אולם אכילת המרור, שהיא מעשה סמלי (כנגד "וימררו את חייהם", שמות א', יד), נעדרת מספר דברים משום שאינה מצויה בקורבנות אחרים, והייתה גורמת לטקס להיות חריג. צירוף הפסח לחג המצות בדברים אִפשר הַמְחָזָה מעודנת אשר כללה אכילת מצות במשך שבעת ימי החג. גם הוספת הבקר לצאן מוסברת כך. בספר שמות, כפי שפירשו רבים, לקיחת הצאן נובעת מכך שהצאן הוא תועבת מצרים (בראשית מו, לד). בספר דברים, לעומת זאת, נוסף הבקר משום ששניהם נזכרים יחד בכל דיני הקורבנות במקדש, כדוגמת דברים י"ב, ו, יז; י"ד, כג; ט"ו, יט.
ביטול חוק עולם – השאלה התאולוגית
כאן המקום לגעת בשאלה התאולוגית בדבר ביטול חוק המוגדר בתורה כחוק עולם. שאלה זו חשובה לשיטתנו, הסוברת שהפסח על כל פרטיו נקבע בספר שמות לדורות. לדעתי, מן השינוי בחוקי אכילת הבשר במקרא אפשר להוכיח כי גם חוק עולם יכול להשתנות. החוק בויקרא י"ז מחייב להביא את הבשר על המזבח לצורך אכילתו והוא חותם בקביעה "חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם" (ויקרא י"ז, ז). דין זה נקבע לנצח והלשון הכפולה אף מדגישה זאת, אולם בדברים י"ב הוא משתנה, והתורה מתירה אכילת בשר תאווה בעקבות ההוראה על ריכוז הפולחן. כך סבר רבי ישמעאל:ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר, רבי ישמעאל אומר מגיד שבשר תאוה נאסר להם לישראל במדבר ומשבאו לארץ התירו הכתוב להם... (ספרי דברים עה, מהדורת פינקלשטיין עמ' 139).
מדוגמה זו עולה כי ה' יכול לבטל גם חוק עולם בעת הצורך. לעתים, בעקבות שינויים במציאות, משנה ה' את תכניותיו. דוגמה מתחום אחר מופיעה במפורש בספר שמואל. בית עלי, אשר יועד לכהונת עולם, מודח מן הכהונה בגלל חטאי בני עלי (שמואל א ב', ל):
אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם וְעַתָּה נְאֻם ה' חָלִילָה לִּי כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ.
גם מדוגמה זו עולה שהאל עשוי לבטל בעת הצורך קביעה שנאמר עליה במפורש שתוקפה נצחי. על פי זה נאמר כי מרגע שבשלו התנאים, נקבעה הלכה חדשה לעשות את הפסח במקום אשר יבחר ה', תוך צמצום המעשים הכמו-מאגיים.
סיכום
בעיית הסתירות בדין הפסח בין שמות לדברים מוכרת וידועה עוד מימי קדם. במאמר זה הצגנו גישה חדשה שלפיה השינוי תלוי בהוראה החדשה בדבר ריכוז הפולחן. ניסינו להתחקות אחר המשמעות של מפנה זה והצענו כי הוא נובע מתמורה מהותית שעבר עם ישראל מעולם רווי בנסים, בעת היציאה ממצרים וההליכה במדבר, לעולם טבעי יותר, עם הכניסה לארץ. המוטיב הכמו-מאגי של מריחת הדם על המזוזות שנקבע במצרים נדחה, והטקס הועבר למקדש המרכזי ושם נערך על פי דיני הקורבנות הרגילים. הוכחנו כי העברת הטקס מן המזוזה בחג הפסח בדברים תואמת שינויים נוספים בין שמות לדברים במעמדה של המזוזה בתחום הדתי: השמטת זכר אלוהים והמזוזה מדין הרציעה (ט"ו, יז) וכן הוספת החיוב לכתוב על המזוזות דברי אמונה (דברים ו', ט; י"א, כ).הדרך שבין מצרים לערבות מואב מסמלת את הדרך שעברו בני ישראל מעולם נסי – שבו התגלות ה' פורצת את גבולות החיים הטבעיים, לעולם טבעי יותר – שבו הדיבור האלוהי והזיכרון עומדים במרכז. בספר שמות קובע ה' חוק עולם המתאים לבני ישראל המורגלים בנסים, ואילו בספר דברים הוא מנסח מחדש חוק עולם חדש – הכולל דרך אחרת, מופשטת יותר, לזיכרון גאולת ישראל.
להליכה בנתיב זה יתרון פרשני רב. כך אנו נאמנים לכתובים בשמות שמהם עולה כי הפסח על כל פרטיו הנזכרים שם – הוא לדורות. גם אופיו הפולמוסני של החוק בדברים מובן על רקע האפשרות הממשית לקיים את הפסח בבתים. החשוב מכול הוא שהסבר זה תואם מכלול של תמורות עמוקות בין דור יוצאי מצרים לדור הנכנסים לארץ, שבמרכזן המעבר מעולם נסי ומוחשי לעולם טבעי ומופשט יותר. במיוחד הוא הולם את השינויים העקביים שבין שמות לדברים ביחס לתפקיד המזוזה בטקסים הדתיים.
הערות שוליים:
במקומות רבים מבחינה התורה בין חג הפסח לחג המצות (כך בשמות י"ב–י"ג; כ"ג; ל"ד; ויקרא כ"ג; במדבר ט'; כ"ח; ובניגוד לדברים ט"ז). חג הפסח חל בי"ד בניסן בין הערביים ונחגג במשך לילה אחד, ועיקרו הקרבת הפסח ואכילתו. לעומתו, חג המצות מתחיל בט"ו בניסן ונמשך שבעה ימים, ומצוותיו אכילת מצה והימנעות מחמץ. ↩︎
ראב"ע (בפירושו הארוך על שמות ד', כה) הראה שמוטיב הדם המציל מפני פורענות מופיע גם בסיפור חתן הדמים כשציפורה מלה את בנה ומורחת דם. השימוש במונח "וַתַּגַּע לְרַגְלָיו" (שמות ד', כה) מקביל לצו לבני ישראל "וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת" (י"ב, כב) ומלמד שמדובר בפעולת הגנה. מוטיב זה חוזר במרומז בסיפור רחב כאשר תקוות חוט השני, שצבעו אדום, מסמנת את הבית אשר יינצל מפגיעה (יהושע ב', יח). ייתכן שיש לקשור לסוגייתנו גם את הפסוקים ביחזקאל ט', ד–ו שבהם הורה ה' למשחית שלא לפגוע בצדיקים, אשר אפשר לזהותם בעזרת כתיבת תו על מצחיהם. ↩︎
לניתוח הסיפור ראו ח' כהן, משה כמתווך בין אל ואדם, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן תשס"ו, עמ' 57–63. שם עמדתי על שני המישורים שבהם פועלים כנגד עמלק: משה באופן נסי בעזרת המטה על ההר ויהושע באופן טבעי בשדה הקרב. ↩︎
המעבר מנס לטבע אינו נפסק, ותהליך דומה מתרחש בכיבוש הארץ. לדברי עסיס, בכיבוש יריחו הנס עומד במרכז המלחמה והוא הולך ופוחת עד שהמלחמה במלכי הצפון היא טבעית בלבד (א' עסיס, ממשה ליהושע ומנס לטבע: ניתוח ספרותי של פרקי הכיבוש בספר יהושע, תל אביב תשס"ה, עמ' 158–159, 193–194). ↩︎
עסיס (שם), עמ' 113–114, ושם ביבליוגרפיה. ↩︎
אין כאן מעשה מאגי של ממש שהרי המאגיה פירושה עשיית פעולות המכריחות את האל לפעול על פי רצון האדם, ואילו כאן האדם מצטווה על ידי הקדוש ברוך הוא לעשות כן. עם זאת, המעשה קשור להצלה מפני השחתה בעזרת דם, ובכך הוא קרוב לפחות קרבה חיצונית לפעולות מתחום זה. ↩︎
