בי"ד בטבת תשס"ד נפטר מורי ורבי הרב אריה לייב בַּקְשְׂט, ששימש ראש הישיבה בדטרויט עיר הולדתי.
בסמוך אחרי פטירתו התקשר אלי תלמיד אחר שלו, ידידי פרופ' יהודה גלמן, וסיפר שהרב ייקבר בירושלים, ויספידו אותו בחצר ישיבת מיר – גלגולה הנוכחי של הישיבה שבה למד הרב בצעירותו, בתחילה בעיר מיר שבבלרוס, ולאחר מכן בגלותה בשנגחאי שבסין. כמובן נסעתי ללוויה, ואף הצטרפו אלי כמה מתלמידיי. מיד בהגיענו לחצר ישיבת מיר ניגשו אליי חברים יקרים, עמיתיי לספסל הלימודים אצל הרב בקשט וגם אצל הרב ישראל זאב גוסטמן, לחבק אותי ולהושיט יד לנחמה. תלמידיי, שגדלו בעולם מפוצל, שבו הציונות הדתית והחרדיות הן שתי קבוצות מובחנות בחדות, התקשו להבין את הקשר העמוק שלי עם העולם החרדי ובמיוחד עם "עולם הישיבות".
ואז עלו מספידים להספיד את הרב בקשט. לאכזבתי ההספדים היו תפלים, ודיברו בעיקר בשבלונות חרדיות על המסירות ללימוד תורה ועל השמחה בלימוד. בנוסף הוזכר גם הייחוד של הרב בקשט, בכך שמלבד מסירת שיעורים בעיון נתן גם "שמועס", שיחות מוסר – תפקיד שבדרך כלל היה מנת חלקו של המשגיח. לאחר ההספדים ניגשתי אל בניו של הרב בקשט, הרב יהודה והרב מאיר, לנחם אותם. בשיחתנו הקצרה הערתי שההספדים היו סבירים ומכובדים, אבל את אביהם היה צריך להספיד עם חוש הומור ועם ניצוץ בעיניים. הרב יהודה, שבעצמו היה מן המספידים, אמר לי שאני צודק, וכי הוא מסוגל להספיד כראוי בצורה שהצעתי אך חשש שאין זה מקובל בירושלים. מיד אמר גם הרב מאיר שהוא מסוגל לכך. ניחמה אותי המחשבה כי מורשת הרב של שמחת חיים, שמחה בתורת חיים וחוש הומור בריא עברה גם לדור הבא.
אף על פי שעברו עשרים שנה מפטירתו, דומני שטרם נכתבו קווים לדמותו של הרב בקשט, תלמיד חכם גדול אך לא מוכר בעולם התורה הישראלי. בשורות הבאות אבקש למלא מעט את החסר ולתאר משהו מדמותו הגדולה, כפי שראינו אנחנו, תלמידיו.
אסור לי לחלוק על עצמי?!
הגעתי ללמוד אצל הרב בקשט כשחזרתי לארצות הברית אחרי שנה בישיבת כרם ביבנה. באותה תקופה התלבטתי על המשך דרכי, ואבי מורי המליץ לי ללמוד בישיבה המקומית. הרב בקשט, שהכיר את המשפחה, קיבל אותי ברצון ללימודים, ואף פטר אותי מחבישת מגבעת, באומרו שזה ירגיז את אבי. באותה העת מנתה הישיבה כשלושים תלמידים, והודות למספר המצומצם יכולנו ללמוד בדיבוק חברים ובקשר הדוק לראש הישיבה, אשר כונה בפי כל "רבי".
רבי ניחן בזיכרון יוצא מן הכלל. בדרשות הוא נהג לצטט בעל פה פסוק מהנביאים, ופעמים רבות ציטט גם כמה פסוקים לפניו ואחריו ואפילו פרק שלם, כדי להוסיף לשומעים את ההקשר. הוא אהב מאוד לעורר את התלמידים בשיעורים ובדרשות באמצעות משחק, תרתי משמע. אחד המשחקים האהובים עליו היה לפתוח בעיון בסוגיה, כאשר הגמרא שלפניו פתוחה בדף אחר. תמיד היו תלמידים שהציצו לראות באיזה דף הגמרא שלו פתוחה. אז היה מחייך בחיוך שובב ושואל: "מה מטריד? אה, הגמרא פתוחה בדף הלא נכון?! בחנו אותי!" ואז היה מדקלם את הדף על פה. הזיכרון שלו לא היה צילומי אלא תוכני. התלמידים נהנו לתפוס אותו במילה שאינה כתובה בדפוס וילנא, אך הצליחו לתפוס אותו רק בטעויות שוליות, כי תמיד זכר את כל השקלא וטריא של הסוגיה.
הבחורים הגיעו לישיבה אחרי שנות לימוד בישיבות שונות ומגוונות בארץ ובחו"ל, וכולנו היינו מוטרדים משאלת הדרך בלימוד: איזוהי דרך ישרה ללימוד בכלל, ואיזו דרך נכונה עבורנו. כאשר רבי היה שומע תלמידים משוחחים על דרך הלימוד היה גוער בהם בלשון ציורית: "כאשר מגישים עוף לשולחן לא מדברים עליו, אוכלים!" ומוסיף טיעון פשוט וברור: "אין מקום לדבר על דרך לימוד, כי לכל סוגיה דרך לימוד משלה!". אף על פי כן, היה ניכר שאנו רוכשים דרך מיוחדת במינה בלימוד.
למרות בקיאותו העצומה, השיעור בגמרא לא היה שיעור רוחב, אלא מה שכונה "בלאט שיעור" שיעור על הדף. שלא כדרכו של מו"ר הרב אהרן סלוביצ'יק, שעסק בשיעורו בעיקר במניפה של ראשונים על הסוגיה, הרב בקשט עסק בשיעוריו בעיקר בגפ"ת: גמרא, פירוש רש"י, תוספות. הוא היה קורא אותם בדיוק רב כדי להבינם עד תום ולדלות מדבריהם את הניואנס הלמדני המדויק. היו שיעורים שהתרכזו בפירוש ההבנה של רש"י בסוגיה או בניתוח תוספות, ולעיתים נידון גם רמב"ם קשה, אך הרגשנו היטב שהוא ראה את עיקר מטרת העיון בפיצוח הגמרא עצמה, כפי שנהג לומר לא אחת: "העיקר הוא הגמרא", וגם "לרש"י לא היה רש"י". באחד השיעורים, כאשר הרצה את שיטתו בסוגיה מסוימת, הקשיתי ואמרתי שהדברים סותרים את שיטת הרשב"א בחידושיו. רבי ענה להפתעתי: "הרשב"א יצטרך להסתדר איתי, כי כך כתוב אצלי בגמרא". השיעור היומי התקיים בימי החול לקראת סוף סדר בוקר, אבל רק כאשר הרב בקשט מצא תובנה מיוחדת בסוגיה, לכן לא בכל יום התקיים שיעור. הוא נהג להציג קושיה קשה על אמירה בסוגיה, ולהציג פתרון באמצעות שימוש בנקודת מוצא אחרת – 'חידוש' או 'יסוד' בלשון הישיבות – באמרו ביידיש: "מוז צו זאגן!" – חייבים לומר!
רבי לא כתב את חידושיו, וראה בגמישות פרשנית עקרון של תורה שבעל פה. כאשר למדנו מסכת יבמות רבי העביר שיעור על אחד מפירושי התוספות החידתיים במסכת. הוא הציע פירוש מסוים וטען בחריפות ובלהט כי הפירוש שגוי מעיקרו, ומי שטוען שזו ההבנה הנכונה אינו אלא טועה, לא מבין כלום, ועוד ועוד. אחד מהתלמידים הוותיקים העז להעיר: "אבל רבי, בדיוק כך אתה הסברת בפעם הקודמת שלמדנו יבמות!". ענה רבי: "אני חולק על כל העולם; אסור לי לחלוק על עצמי?!"
אדם נהיה למדן רק בגלל יצר
היה ניכר ברבי שהוא חניך תנועת המוסר. בימי רביעי לא התקיים שיעור עיון. במקום זאת, בסוף סדר בוקר, רבי העביר שיחת מוסר – תפקיד שכאמור שמור בדרך כלל למשגיח ולא לראש הישיבה. השיחה נועדה לדרבן אותנו להשקיע מרץ בלימוד ובתיקון המידות. באופן מפתיע לא היו אלה שיחות נזיפה קשות; היה נעים להקשיב לשיחות, ולא פעם אף מבדר. רבי היה שחקן מלידה ונהג לשחק דמויות בשיחה. לפעמים שיחק במקביל שתי דמויות ששוחחו זו עם זו, ועבר ימינה ושמאלה כדי להחליף בין הדמויות ולהמחיז את הדיאלוג.
זכורה לי שיחה ובה סיפר חוויה מכוננת בעולמו כבחור צעיר במיר. בוקר אחד הסתכל איך נוכרי אחד נכנס למכולת, קנה לחמניה טריה, דג מלוח ומלפפון, התיישב לאכול אותם ונהנה הנאה רבה. הרב בקשט שיחק את אותו אדם: איך הוא עולה במדרגות של המכולת, יוצא מהמכולת עם האוכל שקנה, יושב על המדרגות ואוכל בתאבון ובהנאה. אז החליף רבי תפקיד ושיחק את עצמו כבחור צעיר. הוא סיפר והציג איך הלך בעקבות אותו נכרי, ואף הוא עלה במדרגות, קנה לחמניה טריה, דג מלוח ומלפפון. אך כאשר הוא נגס בציפייה גדולה – התאכזב לגלות שהכול היה ממש מגעיל. הציפייה והאכזבה גם יחד קיבלו חיוּת ונוכחוּת דרך המשחק שלו. לאחר ההצגה הגיע מוסר ההשכל: לא בכדי האוכל שהנוכרי התענג עליו היה טפל עבור תלמיד ישיבה צעיר. כל ההנאות בעולם הן יחסיות, ומי שזכה לטעם את הגעשמאק, הטעם המתוק של לימוד התורה – חוויה זו מאפילה עבורו על הנאות אחרות ועל טעמים אחרים.
רבי ייחס אפוא חשיבות גבוהה להנאה מהלימוד, וסבר שהיא המובילה את האדם לעלות במעלות התורה. "אף אחד לא נהיה למדן בגלל מצות תלמוד תורה", נהג לומר לנו לא פעם. "הלמדן לומד מתוך יצר. לא יצר לגדולה, לפרנסה, שיקראו לי רבי – יצר טהור להתענג בתענוג של תלמוד תורה". הוא נהג לומר שתלמיד חכם לעולם נקרא 'תלמיד חכם' ולא 'חכם' סתם, כי נשמרת בו תמיד תכונתם של תינוקות של בית רבן, שמתרגשים מכל פרח שנפתח ומכל פרפר שעף מולם, בסקרנות של פעם ראשונה. כך תלמיד חכם נשאר תמיד תלמיד, ושמח בכל גילוי ובכל לימוד כאילו זו הפעם הראשונה.
למרות שדירג את הנאות העולם, כאמור, וראה בתלמוד תורה שיא השיאים של ההנאה האפשרית, החוויה העילאית האולטימטיבית, הרב בקשט לא היה סגפן וגם לא זלזל בשאר חכמות. למיטב ידיעתי מעולם לא רכש השכלה כללית פורמלית, אך בהתאם לגישתו שתלמיד חכם תמיד שנשאר 'תלמיד', היו לו ידיעות רבות מאוד על העולם. רק מדי פעם זכינו להצצה אל רוחב דעתו ואל התמצאותו בעולם. אחת הפעמים הללו הייתה כאשר כמה בחורים שאהבו מוסיקה קלאסית, שאלו אותו האם מותר להנות מיצירות שהולחנו עבור הכנסייה. רבי פסק שאם אין מילים של נצרות אין כל בעיה, שכן המלחינים לא התכוונו באמת ליצור מוסיקה נוצרית, אלא פשוט חיפשו פטרון שיממן את עבודתם האומנותית, והם ילחינו עבורו בהזמנה. לפעמים הפטרון היה אציל מקומי, ולפעמים הכנסייה – אך מניעי המלחינים היו הנאת עצמם והביטוי האומנותי, ולא מניעים דתיים. בפעם אחרת שאלתי אותו על כרוב שנחתך מבלי לבדוק לתולעים, והוא אמר בפשטות: "כרוב היום אינו מוחזק בתולעים, רק מוחזק ברעל".
יו מאסט בי נורמליש!
רבי נהג לא אחת לבקר את הנטייה לחומרות הלכתיות מופלגות ולהתנהגויות מוזרות, שהפכה אופנתית בעולם הישיבות באותן השנים. שוב ושוב הוא דרש מאיתנו באנגלית יידישיסטית: "יו מאסט בי נורמליש!" – אתם חייבים להיות נורמליים! אין סיבה שבני תורה יתנהלו בעולם בצורה מוזרה.
רבי לא רק נאה דרש אלא גם נאה קיים. בדטרויט לא הייתה מסעדה כשרה, הייתה רק מסעדה נוכרית שהגישה גלידה כשרה. פעם בשנה במוצאי שבת נהג רבי להזמין את כל הישיבה לגלידה. האירוע לא הוגדר "מלוה מלכה" או הוצדק בכותרת תורנית כלשהי. רק "רבי מזמין לגלידה!" אירוע חברתי חביב שבו ישבנו כל הישיבה מסביב לשולחן יחד איתו, אכלנו גלידה ושוחחנו. נדמה לי שבשלב מסוים הוא קם ואמר איזה וורט, אבל זה לא היה העיקר. בני תורה יכולים להנות מגלידה כמו כולם, ולא צריכים לחפש לכך תירוצים.
גם מבחינה הלכתית הוא התנגד לחומרות. לדבריו, התשובה הנכונה לכל שאלה הלכתית היא מותר, אלא אם כן הוכחנו שאסור. ברזולוציה מדויקת יותר הוא היה מסביר כי אין כזה דבר "חומרא" ואין כזה דבר "קולא", שכן כל חומרא יש בצידה קולא וכן להפך. לכל בחירה יש יתרונות וחסרונות, רווחים ומחירים, וצריך להביא אותם בחשבון. לי היה ברור שאינו מדבר רק במישור ההלכתי, אלא גם ביחס להנהגות של תנועת המוסר, ובכלל בחיים.
כמה שנים לאחר שעליתי לארץ, כאשר חבריי במעלה גלבוע הציעו לי ללמוד הלכה ולשמש פוסק של הקיבוץ, התלבטתי רבות מכיוונים שונים. התקשיתי לוותר על העבודה החקלאית שאהבתי והאמנתי בה, בבחינת "כפינו ברגבי אדמתה". גם במישור הלימודי תמיד אהבתי גמרא יותר מכל ענף תורני אחר וראיתי בה עיקר, ונרתעתי מלימוד הלכה כדרך שנרתעו בעולם הישיבות. שוב הזדמן לי להגיע לביקור בעיר מולדתי אחרי שנים רבות ונועצתי ברבי, והוא יעץ להיענות לבקשה, כי נטילת האחריות מגדלת את האדם. חדוות הלימוד והיצריות שבו מאוזנים בפיתוח האישות רק כאשר יש אחריות על אדם אחר או קהילה. כך נהג גם בישיבתו הקטנה, כשפירק חברותא של שני בחורים שהיו חזקים בלימוד כדי לצוות אותם לתלמידים חלשים יותר ולעזור להם. האחריות על הזולת לפעמים אף דוחה את מידת התענוג מתלמוד תורה.
אין לך עמוד שדרה?!
היה קשה לעמוד בקסמיו של רבי. כולנו הרגשנו שאנו זוכים ללמוד מאחד מגדולי הדור. שריד מעולם הישיבות שלפני השואה, שהספיק לשמוע את המשגיח הגדול של ישיבת מיר הרב ירוחם לייבוביץ, והרצה חידושי תורה לפני ר' ולוולה מבריסק – ומן הצד השני גם מבין את עולמנו. משום כך, רוב רובם של התלמידים לא הביע עמדה עצמאית, אלא תמיד צעד בדרכו. אולם רבי העדיף את הבחורים שאינם נכנעים לו, בהשקפה וגם בלימוד.
בוקר אחד הגיע לבית המדרש אחד התלמידים עם ציצית בחוץ (הרב בקשט עצמו לא נהג ציציות בחוץ, כמנהג ישיבות המוסר שחששו ל"מחזי כיוהרא"). ניגש אליו רבי ושאל אותו בעוקצנות: "מה קרה, אתמול לא היית פרום (דתי)?" הבחור התבייש והתחיל להכניס את הציצית, ואז שאל אותו הרב בקשט: "מה, אין לך עמוד שדרה?!"
העמידה של רבי על האמת שלו לוותה בדרישה נוקבת לכנות. כך אפשר היה להיות תלמיד מובהק בלי לוותר על אמיתות שלך, אף כאשר הן שקריות בעיני רבך. מדי פעם היה מדבר נגד אלו שפעילים בבני עקיבא, כלומר נגדי, שריכזתי את הפעילות בסניף הקטנטן בדטרויט בשנתיים הראשונות שלי בישיבה. פעם אחרי השיחה התקבצו סביבי בחורים והתחילו לגעור בי שהרב בקשט אינו מסכים עם דרכי. אך רבי שמע, ניגש אלינו ואמר להם שאין להם זכות לבקר אותי: "דרכו של דוד היא שקר, אבל הוא עושה אותה עם אמת; הדרך שלכם היא אמת, אבל אתם עושים אותה עם שקר!" בפעם אחרת שוחתי איתו בארבע עיניים על הפעילות בבני עקיבא ואמרתי לו שזו הדרך היחידה להרים את קרנה של ארץ ישראל בקהילה. ואז הסביר לי שאינו מתנגד לדגש על ארץ ישראל, אך הוא מוטרד מתנועת נוער מעורבת. עוד הוסיף כי הוא סומך עלי שכל הפעילות נעשית בצורה הולמת, אך חושש כי לאחר שאעלה ארצה, פעילות התנועה תגיע למחוזות שאינם ראויים.
החשיבות של האמת ושל הכנות בעיניו של הרב בקשט התבטאה במשפט נוסף שהיה שגור על לשונו: "רב שהקהילה לא רוצה לזרוק אינו רב, אך אם הקהילה באמת זורקת אותו סימן שאינו בן אדם (מענטש)". כלומר על רב קהילה מוטלת החובה לומר את האמת התורנית והמוסרית שלו בלי משוא פנים, גם אם הדברים אינם הולמים את רצון הקהילה, כדברי ר' יהושע בן קרחה: "מנין שאם היה יושב לפני הדיין ויודע זכות לעני וחובה לעשיר אי אתה רשאי לשתוק? תלמוד לומר 'לא תגורו מפני איש' – אל תכניס דבריך מפני איש" (תוספתא סנהדרין א, ח). עמדה זו, שמדגישה את חשיבות החופש של תלמיד חכם ואת הדרישה לכנות, מסבירה גם את הסלידה שלו ממפגלות פוליטיות, נגדן דיבר תדיר. אך מן הצד השני, אם הרב אינו יודע להעביר את הדברים בצורה ראויה שמכבדת את הקהילה, חסר לו משהו במענטשלכקייט, באנושיות.
נדמה שמאפיינים רבים מדמותו הגדולה של מורי ורבי הרב בקשט מתנקזים לשיחת מוסר אחת שהיה חוזר ומוסר אחת לכמה זמן, בעקבות דברי הגמרא "יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי" (ברכות כט ע"א). "הכול דורשים לגנאי, ואילו אני דורש לשבח," היה אומר הרב בקשט. "תארו לכם שהייתי מגיע למסקנה שההיפיס צודקים. הייתי לובש ג'ינס, עונד שרשרת חרוזים, מגדל שערות ארוכות והולך לקומונה" – כל שלב במהפך מראש ישיבה להיפי הומחש בפנטומימה – "אבל אני לא הייתי מסוגל! הרי אני אב למשפחה, חבר בוועד הרבנים, ראש ישיבה חשוב... לו הייתי משתכנע שההיפיס צודקים לא הייתי מסוגל ללכת אחרי האמת שלי. אם יוחנן כהן גדול הפך צדוקי אחרי שמונים שנה, סימן שהיה פרושי באמת שמונים שנה!"
